עלובי החיים! חלק א`

[לכבוש את ההר]

עלובי החיים! חלק א`

לא היה אפשר לחלום על נסיגה יותר מכובדת מאשר זו שהייתה לנו בלבנון. הרצון להפתיע את האויב גרם בהכרח לאלתורים בשטח והחיילים, שאינם מנוסים בכגון זה, עמדו בכבוד במשימה, החזרה הביתה הייתה מושלמת, ללא אף נפגע. הימין, ובמיוחד הסהרורים שבו, לא ידעו נפשם מצער. הגנרל שרון שהוביל אותנו אל הבוץ הלבנוני התחיל לגמגם: ``אני תומך בנסיגה, אך לא בדרך שהיא בוצעה`` אמר מעל כל במה, כמי שמנסה מצד אחד להיות שותף לנסיגה ומצד שני לא להימנע מלמתוח ביקורת על יריב פוליטי. זה היה האות לכל עלובי החיים, הנוהים כעדר אחר הימין, להתחיל בזעקות שברון הלב שלהם, להן הורגלו, על שכביכול הזנחנו את צד``ל (הוכחה לאהבת ערבים, רק שיהיו בוגדים) וצורת הנסיגה החפוזה, כאילו נסיגה חייבת להתבצע כמו שמובילים חתן לחופתו. גם לקשקושים, על שכביכול הצבא הפקיר נשק, תחמושת ואמל`ח נוספים, מסוגים שונים, לא היה בסיס במציאות. הושאר, בשטח, ציוד משרדי וביגוד ודברים שאין להם כל קשר למילה ``אמל``ח`` שרובו ככולו פונה עוד קודם לכן. כך או כך, עם ישראל נשם לרווחה, פרט כמובן לעלובי החיים שכל מעיינם לנגח את השמאל ללא קשר לעובדות. בהזדמנות זו כדאי לומר תודה גדולה לברק ולוא רק בשל הנסיגה מלבנון (אני גם לא נרתע מהמילה בריחה, ואכן היא דמתה יותר לבריחה) ירשם ברק לטובה, בספר הזהב של היסטורית עם ישראל. אסור גם לשכוח להגיד תודה מקרב לב ל``ארבע אימהות`` שסייעו בקבלת ההחלטה האמיצה על הנסיגה.

 

[לכבוש את ההר]

עלובי החיים! חלק ב`

לפרק הלבנוני שלנו, יש לקחים רבים אשר נלמדים כעת ולימודם יימשך עוד זמן רב. אך כמו תמיד, לעלובי החיים שבתוכנו אצה הדרך להשתמש בבריחה מלבנון כמנוף להשלכות על תחומים אחרים, בין אם יש להן קשר ישיר ובין אם לאו. קחו למשל את ההשלכות על הפקרת החייל בקבר יוסף ועל הבריחה משם. מעטים יודעים כי ההצעה לפנות את קבר יוסף התקבלה לאחר אירועי המנהרה, בשלטון הביביהו, וסוכם כי היא תבוצע כאשר השטח יהיה רגוע ולא תחת אש. העניין נמשך ונמשך ושוב הוכח כי אנחנו מבינים רק כוח, כאשר אין עלינו איום אנחנו טומנים את ראשנו בחול (זה אמור גם לגבי הימין וגם השמאל) ולא נוקפים אצבע לעשות דברים מחויבי המציאות. הפקרת החייל בקבר יוסף (אין לי חשק להיכנס לוויכוח אם אכן קבור שם יוסף הצדיק, או איזה שייח` מוסלמי מכובד) מאוד מצערת ואין לה כל קשר לדרג הפוליטי, גם אם לכאורה הוא שותף, או התבקש לסייע במהלך כזה או אחר. מפקדי הצבא, ורק הם ורק המפקדים בשטח, מקבלים את ההחלטה בעניין כזה. מקרים של הפקרת חיילים ע``י צה``ל לא התחילו במדחאת יוסוף. בשנת 1948 פיקד אריאל שרון, כקצין צעיר, על קרב לטרון, במהלך הקרב הוא נפגע ברגלו, ובשל סירובו להעביר את הפיקוד לסגנו, המשיך לנהל את הקרב כאשר הוא שוכב פצוע, נאנק מכאבים. עם התגברות האש הנגדית הורה לכל החיילים לנוס על נפשם וכך עשו, כשהם מותירים אחריהם את רוב הפצועים וההרוגים. אין זה המקרה היחיד בו הופקרו פצועים ע``י צה``ל. רק הרצון שלנו ליצור אגדות והילה סביב צה``ל, גרמו לנו לדחוק, עמוק ככל האפשר, סיפורים לא מעטים על הפקרת פצועים (יחד עם זאת צריך להודות לכל המפקדים שאכן עשו את כל שאפשר לחלץ נפגעים ולא נרתעו לקחת על עצמם סיכונים, כאשר הסיכון היה מוצדק ובעל סיכויים סבירים). ההשלכות הצבאיות, של הבריחה מלבנון, ילמדו עוד זמן רב, כאמור. אך כבר היום אפשר לומר כי: ההישג של הנסיגה הוא בעובדה כי הגבול הלבנוני רגוע לחלוטין ותושבי הצפון, אחרי שנים רבות של חרדה, מסתובבים חופשיים ומאושרים. אין לי ספק כי עלובי החיים יקפצו מיד כדי להוכיח אותי ויספרו לי על שלושת החטופים ועל שני הרוגים שהיו לנו מאז הנסיגה, גם אם היה זה נכון – אין זה מוריד מגודל ההישג. אך מה לעשות וגם זה אינו נכון? המשך הלחימה הוא רק באזור חוות שבעא שאיזה חוכמולוג צבאי החליט כי הוא שייך לסוריה ולא ללבנון, והנה עיניכם הרואות כי אנחנו מתבוססים בדם כדי לשמור על האינטרסים של סוריה. תארו לכם באיזה מצב עגום היינו נמצאים היום אם לא הייתה הבריחה מלבנון? שתי חזיתות היו מחייבים את צה``ל לגייס הרבה יותר מילואים והמשק הישראלי היה שוקע למעמקים נמוכים יותר מזה שהלחימה עם הפלסטינים שיקעה אותו. ועוד לא אמרתי מילה על 20-30 חי החיילים, ועשרות הפצועים, שחסכנו בשנה האחרונה בלבנון.

 

[לכבוש את ההר]

מיועד לשרוף!