עכשיו תורי טריגר
אני רוצה להגיד שאין לי ברירה וכאלה ושנגמרו לי האופציות ושבעצם ההחלטה שנפלה משאירה אותי או בלי טיפול בכלל או בתוך קהילה. אבל אני חושבת שהגיע הזמן לחשוב רק על עצמי, ולא מה זה אומר עלי ולא מה חושבים אחרים ואיפה זה שם אותי בעינהם. מגיע לי הזמן הזה להחלמה שלי מותר לי לחשוב רק עלי, מבלי לחשוב איך זה ישפיע על אחרים. מגיע לי להחלים. וכל כך פחדתי לעשות את הצעד הזה, ומה זה אומר עלי להודות שאני לא יכולה לבד, וגם לא במסגרת מרפאתית ואיך זה שאחרי כל שנות הטיפול והאשפוזים אני עדיין שוחה בתוך חרא. ולאן נעלמו ההבטחות שלי שנגמרו האשפוזים? ושנגמרו השנים ההן... יש אנשים שלא מכירים את ילדונת של לפני כמה שנים. והם לא רואים בי את הילדה החולה שחייה בבתי חולים. ויש את כל מי שמכיר אותי ומה שהוא רואה בי זה רק את החולי. הם לא מצליחים לראות את ההתקדמות שאני עושה. ואני תקועה באמצע לא פה ולא פה... לא יודעת איפה להניח את עצמי.... כי יש לי סביבה שלא מאמינה בהחלמה שלי, ויש לי סביבה שבכלל לא מודעת לכמה אני חולה (אני רק לא המיינסטרים כמו שהם אומרים) המשפחה שלי מחזיקה אותי במשבצת מסויימת לא משנה כמה אני מתקדמת, עבורם אני נשארת נכה. כי אם זה לא כמו כולם. זה חוזר להיות הנכה... אז אני לא יודעת להתמודד , אני בורחת לשימוש כי שם אני לא צריכה לחשוב או להרגיש או לתת דין וחשבון. שם יש לי שקט. שם אין לי ציפיות. שם אני יכולה לחייך לכולם. ולקבור את עצמי כשאני בבית. זאת הנקודה היחידה שלא אכפת לי מה אחרים רוצים ממני. רק שמפעם לפעם אני כבר לא רוצה להשתמש, כי זה עושה לי להרגיש רע. אולי אני לא שומעת את כל המסביב. אבל אני משתיקה גם את האני שלי, את האני הזה שאני לומדת להקשיב לו, את הבפנים הזה שאני כבר לא תמיד רוצה שישתוק..... אני מתה מפחד מהמשמעות של הדברים, ומזה שבעצם אני בוחרת להיכנס לתוך קהילה להיכנס לתהליך אישי... להשאיר את כולם והכל בחוץ. להיכנס ולדעת שתשנה הקרובה אני הולכת להעביר מחוץ לבית שלי, מחוץ למתחם הכל כך פרטי שלי. אני חושבת שתמיד ידעתי שאני צריכה לעשות את זה, מעולם לא היה בי האומץ. הגיע הזמן לשנות.... ושינוי כרוך בלוותר. בלהיפרד. בלהיפרד ממי שהייתי להיפרד ממה שהיה לי למגן וחומה מהעולם... אני כבר מזמן יודעת שלא כל העולם רוצה לפגוע בי, ולא כולם מחפשים את רעתי. למדתי לסמוך, להאמין שיכול להיות גם אחרת. אני רק לא יודעת להגיע לאחרת... אבל אם זה קורה לאחרים אין שום סיבה שבעולם שזה לא יקרה לי... קיבלתי את החותמת של החולה הכרונית הקשה, קיבלתי את החותמת שאני מקרה אבוד (כל כך רציתי להוכיח את זה חיים שלמים) כל כך רציתי להוכיח שאין חיים אחרי אונס, שנאנסת זה לנצח. שאין לפני ואחרי. ובסוף במי פגעתי חוץ מבעצמי? את מי הענשתי מלבד עצמי? אז אני יכולה לטפוח לעצמי על השכם, נתתי לו מתנה. תזכוררת יומיומית. נצחון יומיומי בדמות אנדרטה חייה למעשיו.... אני לא רוצה להיות אנדרטה של אף אחד. מגיע לי לחיות לי! הוא אולי לקח ממני חלקים של שפיות,של ילדות, תמימות , אבל הוא לא לקח ממני את עצמי... למרות שיותר מידי שנים נתתי לו לקחת גם את זה עכשיו תורי אלי, תן בי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם אומץ, לשנות את הדברים אשר ביכולתי ואת התבונה להבחין בין השניים אמן
אני רוצה להגיד שאין לי ברירה וכאלה ושנגמרו לי האופציות ושבעצם ההחלטה שנפלה משאירה אותי או בלי טיפול בכלל או בתוך קהילה. אבל אני חושבת שהגיע הזמן לחשוב רק על עצמי, ולא מה זה אומר עלי ולא מה חושבים אחרים ואיפה זה שם אותי בעינהם. מגיע לי הזמן הזה להחלמה שלי מותר לי לחשוב רק עלי, מבלי לחשוב איך זה ישפיע על אחרים. מגיע לי להחלים. וכל כך פחדתי לעשות את הצעד הזה, ומה זה אומר עלי להודות שאני לא יכולה לבד, וגם לא במסגרת מרפאתית ואיך זה שאחרי כל שנות הטיפול והאשפוזים אני עדיין שוחה בתוך חרא. ולאן נעלמו ההבטחות שלי שנגמרו האשפוזים? ושנגמרו השנים ההן... יש אנשים שלא מכירים את ילדונת של לפני כמה שנים. והם לא רואים בי את הילדה החולה שחייה בבתי חולים. ויש את כל מי שמכיר אותי ומה שהוא רואה בי זה רק את החולי. הם לא מצליחים לראות את ההתקדמות שאני עושה. ואני תקועה באמצע לא פה ולא פה... לא יודעת איפה להניח את עצמי.... כי יש לי סביבה שלא מאמינה בהחלמה שלי, ויש לי סביבה שבכלל לא מודעת לכמה אני חולה (אני רק לא המיינסטרים כמו שהם אומרים) המשפחה שלי מחזיקה אותי במשבצת מסויימת לא משנה כמה אני מתקדמת, עבורם אני נשארת נכה. כי אם זה לא כמו כולם. זה חוזר להיות הנכה... אז אני לא יודעת להתמודד , אני בורחת לשימוש כי שם אני לא צריכה לחשוב או להרגיש או לתת דין וחשבון. שם יש לי שקט. שם אין לי ציפיות. שם אני יכולה לחייך לכולם. ולקבור את עצמי כשאני בבית. זאת הנקודה היחידה שלא אכפת לי מה אחרים רוצים ממני. רק שמפעם לפעם אני כבר לא רוצה להשתמש, כי זה עושה לי להרגיש רע. אולי אני לא שומעת את כל המסביב. אבל אני משתיקה גם את האני שלי, את האני הזה שאני לומדת להקשיב לו, את הבפנים הזה שאני כבר לא תמיד רוצה שישתוק..... אני מתה מפחד מהמשמעות של הדברים, ומזה שבעצם אני בוחרת להיכנס לתוך קהילה להיכנס לתהליך אישי... להשאיר את כולם והכל בחוץ. להיכנס ולדעת שתשנה הקרובה אני הולכת להעביר מחוץ לבית שלי, מחוץ למתחם הכל כך פרטי שלי. אני חושבת שתמיד ידעתי שאני צריכה לעשות את זה, מעולם לא היה בי האומץ. הגיע הזמן לשנות.... ושינוי כרוך בלוותר. בלהיפרד. בלהיפרד ממי שהייתי להיפרד ממה שהיה לי למגן וחומה מהעולם... אני כבר מזמן יודעת שלא כל העולם רוצה לפגוע בי, ולא כולם מחפשים את רעתי. למדתי לסמוך, להאמין שיכול להיות גם אחרת. אני רק לא יודעת להגיע לאחרת... אבל אם זה קורה לאחרים אין שום סיבה שבעולם שזה לא יקרה לי... קיבלתי את החותמת של החולה הכרונית הקשה, קיבלתי את החותמת שאני מקרה אבוד (כל כך רציתי להוכיח את זה חיים שלמים) כל כך רציתי להוכיח שאין חיים אחרי אונס, שנאנסת זה לנצח. שאין לפני ואחרי. ובסוף במי פגעתי חוץ מבעצמי? את מי הענשתי מלבד עצמי? אז אני יכולה לטפוח לעצמי על השכם, נתתי לו מתנה. תזכוררת יומיומית. נצחון יומיומי בדמות אנדרטה חייה למעשיו.... אני לא רוצה להיות אנדרטה של אף אחד. מגיע לי לחיות לי! הוא אולי לקח ממני חלקים של שפיות,של ילדות, תמימות , אבל הוא לא לקח ממני את עצמי... למרות שיותר מידי שנים נתתי לו לקחת גם את זה עכשיו תורי אלי, תן בי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם אומץ, לשנות את הדברים אשר ביכולתי ואת התבונה להבחין בין השניים אמן
בכל מקרה תודה... כמו בכל מקום גם כאן יש רשימת המתנה.. אז ממתינים.
