עכשיו אפשר לספר (סופסוף!)
היי
תשמעו, אני חולמת על הרגע הזה הרבה זמן. וכל כך שמחה שהגעתי אליו.
נולדה לנו בת. מ-ivf בהחזרה הראשונה.
אבל המסלול שלנו היה כל כך מפותל ועצוב וגם בהריון היה כל כך קשה, שזה פשוט מטורף בעיניי.
לפני שנה ו-3 חודשים עברנו הפסקת הריון, אחרי שנלקחו מי שפיר ואותר ממצא בצ'יפ הגנטי. בדיעבד הסתבר כי הממצא מורש ממני ושלא היינו צריכים לעבור הפסקת הריון- רשלנות רפואית.
הייתי שבורה, מרוסקת. לא ממש תפקדתי. ואז גם לא הצלחנו להיכנס להריון. הגוף והנפש לא התאוששו. והיה לי ברור שבאופן ספונטני, זה לא יקרה.
אז ניסינו הזרעות. ולא הצלחנו. אז הלכנו ל-ivf.
והכל- כולל הכל היה מפתיע מהרגע הראשון.
זה התחיל בכמות זקיקים די מעפנה, וחשבו שבמקרה הטוב יישאבו 3 ביציות.
בסוף היו 6. וכולן הופרו. ומתוכם יצאו 4 בלסטוציסטים שזה מדהים בפני עצמו. אבל כולם איכות של 2-3.
החזירו לי בלסטו אחד.
9 ימים אחרי ההחזרה עשיתי בדיקה ביתית שיצאה חיובית וממש שמחתי.
ואז באתי לבדיקת דם. והבטא יצאה 8. התבאסתי ממש. יומיים אחר כך בטא 10.
כל הרופאים/אחיות (וגם אני) די הספידו את הסיכויים. כולם חוץ מהרופאה שלי. שאמרה לי להמשיך תמיכה.
ואחרי עוד יומיים בטא 20.
הרופאים פחדו שזה חוץ רחמי.
אבל אחרי 4 ימים זה כבר 120. ואחרי עוד שבוע- שק הריון קטן, שנראה קצת צעיר לגיל ההריון.
ואחרי עוד שבועיים- דופק!
וכך, שמחה וחרדתית המשכתי לי בהריון, שומרת על המון שושואיסטיות.
בשבוע 10, הלכתי לשירותים וגיליתי שכל התחתונים והמכנסיים שלי מלאות בדם.
הייתי בטוחה שנגמר.
אבל במיון ראו דופק!
היפרדות קרומים, כך הוסבר לי.
אז נחתי בבית, ולא התאמצתי.
בשבוע 11 , בבדיקת הסקר יצאה תוצאה לא טובה (סיכון של 1:200). אחרי הטראומה של ההריון הקודם ובגלל הדימומים, לא העזתי לעשות מי שפיר ולכן עשינו nipt. שיצא תקין.
בסקירה המוקדמת כבר לא היו דימומים. והכל היה נראה שנרגע.
ואז בשבוע 26 התגלתה סכרת הריון. בסדר, חשבתי. לא סוף העולם, קטן עליי.
בשבוע 29, נכנסתי לשירותים- ושוב פעם דימום.
טסנו לבית חולים מאיר. נתנו לי זריקה להבשלת ריאות וחשבתי שתוך יומיים אשוחרר.
שעה וחצי אחרי שאושפזתי התחיל דימום כבד וזה היה נראה כאילו גם ירדו לי המים. הטיסו אותי לחדר לידה, שם הייתי בהשגחה למשך 24 שעות. במהלכן הדימום פחת ולא הייתה ירידת מים נוספת. אמרו לנו להתכונן ללידה מוקדמת. באו לדבר איתנו מהפגייה. אף אחד לא נתן לנו סיכוי לעבור את שבוע 34.
שבועיים הייתי מאושפזת, שבסופם שוחררתי הביתה כי הדימום פסק לחלוטין וגילו שבכלל לא ירדו לי המים (אבל עד עכשיו לא ממש הבנתי מה היה שם. וזה הזוי, כי 3 רופאים קבעו שזו ירידת מים).
שוחררתי לשמירה בבית, כי זו שיליית פתח. ובשבוע 34 קבעו לי תור לניתוח קיסרי אלקטיבי.
והגעתי לשבוע הזה והנה אני כאן- עם תינוקת מהממת ובריאה (טפו חמסה).
ועד השנייה האחרונה לא העזתי לדבר או לספר. כל כך פחדתי.
ואני מרגישה שקרה לנו נס ענק.
כל הריון הוא נס, כך אני מאמינה.
אבל ההריון הזה בהחלט איתגר את הסטטיסטיקה.
��
היי
תשמעו, אני חולמת על הרגע הזה הרבה זמן. וכל כך שמחה שהגעתי אליו.
נולדה לנו בת. מ-ivf בהחזרה הראשונה.
אבל המסלול שלנו היה כל כך מפותל ועצוב וגם בהריון היה כל כך קשה, שזה פשוט מטורף בעיניי.
לפני שנה ו-3 חודשים עברנו הפסקת הריון, אחרי שנלקחו מי שפיר ואותר ממצא בצ'יפ הגנטי. בדיעבד הסתבר כי הממצא מורש ממני ושלא היינו צריכים לעבור הפסקת הריון- רשלנות רפואית.
הייתי שבורה, מרוסקת. לא ממש תפקדתי. ואז גם לא הצלחנו להיכנס להריון. הגוף והנפש לא התאוששו. והיה לי ברור שבאופן ספונטני, זה לא יקרה.
אז ניסינו הזרעות. ולא הצלחנו. אז הלכנו ל-ivf.
והכל- כולל הכל היה מפתיע מהרגע הראשון.
זה התחיל בכמות זקיקים די מעפנה, וחשבו שבמקרה הטוב יישאבו 3 ביציות.
בסוף היו 6. וכולן הופרו. ומתוכם יצאו 4 בלסטוציסטים שזה מדהים בפני עצמו. אבל כולם איכות של 2-3.
החזירו לי בלסטו אחד.
9 ימים אחרי ההחזרה עשיתי בדיקה ביתית שיצאה חיובית וממש שמחתי.
ואז באתי לבדיקת דם. והבטא יצאה 8. התבאסתי ממש. יומיים אחר כך בטא 10.
כל הרופאים/אחיות (וגם אני) די הספידו את הסיכויים. כולם חוץ מהרופאה שלי. שאמרה לי להמשיך תמיכה.
ואחרי עוד יומיים בטא 20.
הרופאים פחדו שזה חוץ רחמי.
אבל אחרי 4 ימים זה כבר 120. ואחרי עוד שבוע- שק הריון קטן, שנראה קצת צעיר לגיל ההריון.
ואחרי עוד שבועיים- דופק!
וכך, שמחה וחרדתית המשכתי לי בהריון, שומרת על המון שושואיסטיות.
בשבוע 10, הלכתי לשירותים וגיליתי שכל התחתונים והמכנסיים שלי מלאות בדם.
הייתי בטוחה שנגמר.
אבל במיון ראו דופק!
היפרדות קרומים, כך הוסבר לי.
אז נחתי בבית, ולא התאמצתי.
בשבוע 11 , בבדיקת הסקר יצאה תוצאה לא טובה (סיכון של 1:200). אחרי הטראומה של ההריון הקודם ובגלל הדימומים, לא העזתי לעשות מי שפיר ולכן עשינו nipt. שיצא תקין.
בסקירה המוקדמת כבר לא היו דימומים. והכל היה נראה שנרגע.
ואז בשבוע 26 התגלתה סכרת הריון. בסדר, חשבתי. לא סוף העולם, קטן עליי.
בשבוע 29, נכנסתי לשירותים- ושוב פעם דימום.
טסנו לבית חולים מאיר. נתנו לי זריקה להבשלת ריאות וחשבתי שתוך יומיים אשוחרר.
שעה וחצי אחרי שאושפזתי התחיל דימום כבד וזה היה נראה כאילו גם ירדו לי המים. הטיסו אותי לחדר לידה, שם הייתי בהשגחה למשך 24 שעות. במהלכן הדימום פחת ולא הייתה ירידת מים נוספת. אמרו לנו להתכונן ללידה מוקדמת. באו לדבר איתנו מהפגייה. אף אחד לא נתן לנו סיכוי לעבור את שבוע 34.
שבועיים הייתי מאושפזת, שבסופם שוחררתי הביתה כי הדימום פסק לחלוטין וגילו שבכלל לא ירדו לי המים (אבל עד עכשיו לא ממש הבנתי מה היה שם. וזה הזוי, כי 3 רופאים קבעו שזו ירידת מים).
שוחררתי לשמירה בבית, כי זו שיליית פתח. ובשבוע 34 קבעו לי תור לניתוח קיסרי אלקטיבי.
והגעתי לשבוע הזה והנה אני כאן- עם תינוקת מהממת ובריאה (טפו חמסה).
ועד השנייה האחרונה לא העזתי לדבר או לספר. כל כך פחדתי.
ואני מרגישה שקרה לנו נס ענק.
כל הריון הוא נס, כך אני מאמינה.
אבל ההריון הזה בהחלט איתגר את הסטטיסטיקה.
��