שאלה גדולה
בעיתונות הרכב הישראלית היום חובבנות היא מילת המפתח, לצערי העמוק. לא נדרש הרבה מדי מאדם בטרם דבריו יודפסו באלפי עותקים ויופצו לכל קצוות המדינה. זה כשלעצמו לא חייב להיות נורא. גם גדולי עיתונאי הרכב התחילו את דרכם איפשהו. השאלה היא איזו מידה של ענווה מביא איתו אותו כותב צעיר. בתור כותב צעיר שכזה, אני יכול לספר (מבלי לציין שמות) שראיתי דברים שלא יאמנו. עיתונים שביצעו מבחן מקיף בין מספר מכוניות ובעצם כתבו את הכתבה "מהזכרון" מבלי לעמת את המכוניות בפועל. עיתונאים צעירים שאחד מהכותבים בעיתון זלזל ברמתם, בעוד דמות אחרת בעיתון קיבלה אותם לעבודה, לכתוב ולהגיש לכם מידע מקצועי. עיתונאים שבטוחים כל כך ביכולתם המקצועית, עד שהם שוכחים מיהו קהל היעד של המכונית הנבחנת (עיין ערך תיבת ההילוכים של פיז´ו, והלינץ´ שעשו בה עיתונאים שלא הבינו - או ניסו להבין - את המטרה ב"בינתה" שעומדת למבחן). כתבים צעירים שממחזרים אל תוך כתבה את מה שבאותו הרגע הוא ה"בון-טון". אם הם התרשמו מקריאת עיתונות חו"ל שמכונית מסויימת ראויה למחמאות נלהבות, היא תקבל את המחמאות מהם, כיוון שאין להם את היכולת לנתח בעצמם את ההתרשמות מהמכונית. הבעיה היא שבעיתונות חו"ל אפשר למצוא לעתים סאב-טקסט (רשמים שמופיעים בין השורות). הסאב-טקסט הזה נעלם כשהוא עובר תרגום לעברית על ידי העיתונאי הצעיר. כשמו"ל של עיתון נותן הסבר שגוי לקוראיו על מערכת מסוימת ברכב שבחן, זה, לדעתי, זלזול תהומי באחריות המוטלת עליו. אם אתה לא מבין על מה אתה מדבר, תבדוק לפני שאתה כותב על זה בעיתון. או שתניח את העט ואל תכתוב יותר. אלפי קוראים מצטטים את דבריך אחר-כך. (וזה אירוע שקרה לאחרונה) לי רועדת היד לפני שאני מקליד איזהשהו טקסט נחרץ על מכונית (למרות שלכלי התקשורת בו אני כותב אין את הרייטינג שיש לחלק מעיתונים עליהם אני מדבר). לרוב עיתונאי הרכב בארץ (לא לכולם, תודה לאל) לא רעדה היד כבר שנים. מבחינתם, כל טקסט שהם כותבים הוא בבחינת מתן תורה.
