עדיייייייייייי
New member
עיר ההדחקה
נולדתי ב19777 במושב המסכה שבעיר ההדחקה החיים בעיר ההדחקה היו קשים מאדלא היתה זכות לבטא רגשות לבכות או לדבר על קשייםאמי חינכה אותי שאסור להרגיש ושלפעמים היה קשה להתאפק שילמתי על זה ביוקר חטפתי מכות מילו גנאי ואפילו איומיי רצח הדבר שהכי זכור לי ממושב המסכה הוא שכולם היו נראים תמיד שמחים מאושרים הולכים עם בגדי יוקרה קונים מותרות מספרים לכולם עד כמה שהכל ורוד אבל בלילה בתוך השמיכה איש לא יכל לקיים את חוקיי העיר וכולם היו מותשים עצובים חיים בתוך עולם מזוויף ושחור אבל לא היה להם את האומץ להתקומם נגד ולדבר ולפרוק את הכאב את העייפות את הפחד את העצבות וכך חייתי בעיר ההדחקה עם הפחד הכאב והעצבות לפעמים רציתי לקום ולצרוח לברוח אבל בתוכי לא היה לי כוח הרגשתי מאויימת פחדתי מנטישה רציתי שלמישהו יהיה אכפת שמישהו יגיד שאוהב לא בכסף לא בבגדים בלי חומריות אלא אהבה אמיתית. אך לצערי כולם היו עסוקים מדיי בקיום חוקי העיר ואיש לא היה פנוי כדי לראות אותי או שפשוט לא רצה. ריחפתי לי כמו רוח מעל פני תושבי הבית ואיש לא שם לב שאני לא מסוגלת לחיות בעיר ההדחקה בגיל שמונה בערך הבנתי שכדי לקבל מעט יחס בעיר ההדחקה אני חייבת להיות כמותם להפסיק להרגיש ולחבוש את מסכת האושר על פני ולהקרין המון כוח ולהיות מושלמת ורק כך אולי אבל אולי יהיה לי סיכוי לקבל יחס בלילה בתוך השמיכה בכיתי כאבתי שנאתי תיעבתי את עצמי את הקיום שלי אפילו שקרו דברים איומים בעיר ההדחקה אי אפשר היה לספר לדבר או להרשות לעצמך להרגיש כי כשהעזתי רק להיות קצת עצובה בלי לומר מילה אמא האשימה אותי צעקה והתרחקה בכל מקרה נשארתי לבד בחופשיים הייתי נוסעת לסבתא שגם היא חיה בעיר ההדחקה אבל במושב הביטחון שם אנשים העדיפו להדחיק כי חשבו שככה קל יותר בלי לדבר אבל ידעו טוב טוב שישנו כאב ופשוט לא מדברים עליו שם אהבו אותי על מה שאני באמת ולא על המסכה שחבשתי בבוקר אם רציתי לספר לסבתא שקשה היא הקשיבה אמרה שמבינה ואוהבת למרות שלא הרחבנו בדיבורים אבל היתה תחושה שהיא מבינה ויודעת והיא לא תינטוש לא תשנא. היתה הקלה להיות אצל סבתא אבל כמו כל חופש בסוף הוא נגמר וחזרתי לבית אמי לבית המפחיד אמי היתה מוציאה את כל תיסכוליה עליי לא משנה מה עשיתי או מה לא עשיתי אני אשמה בהכל הקיום שלי אשם בהכל. וככה חייתי בפחד להרגיש בפחד לדבר והוטמנה בי השנאה העצמית כשגדלתי הבטחתי לעצמי לעזוב את עיר ההדחקה אבל כנראה שעדיין אין לי ממש את האומץ לקום וללכת לגמריי אז אני נעה בין ההדחקה לבין המודעות המשך יבוא.......
נולדתי ב19777 במושב המסכה שבעיר ההדחקה החיים בעיר ההדחקה היו קשים מאדלא היתה זכות לבטא רגשות לבכות או לדבר על קשייםאמי חינכה אותי שאסור להרגיש ושלפעמים היה קשה להתאפק שילמתי על זה ביוקר חטפתי מכות מילו גנאי ואפילו איומיי רצח הדבר שהכי זכור לי ממושב המסכה הוא שכולם היו נראים תמיד שמחים מאושרים הולכים עם בגדי יוקרה קונים מותרות מספרים לכולם עד כמה שהכל ורוד אבל בלילה בתוך השמיכה איש לא יכל לקיים את חוקיי העיר וכולם היו מותשים עצובים חיים בתוך עולם מזוויף ושחור אבל לא היה להם את האומץ להתקומם נגד ולדבר ולפרוק את הכאב את העייפות את הפחד את העצבות וכך חייתי בעיר ההדחקה עם הפחד הכאב והעצבות לפעמים רציתי לקום ולצרוח לברוח אבל בתוכי לא היה לי כוח הרגשתי מאויימת פחדתי מנטישה רציתי שלמישהו יהיה אכפת שמישהו יגיד שאוהב לא בכסף לא בבגדים בלי חומריות אלא אהבה אמיתית. אך לצערי כולם היו עסוקים מדיי בקיום חוקי העיר ואיש לא היה פנוי כדי לראות אותי או שפשוט לא רצה. ריחפתי לי כמו רוח מעל פני תושבי הבית ואיש לא שם לב שאני לא מסוגלת לחיות בעיר ההדחקה בגיל שמונה בערך הבנתי שכדי לקבל מעט יחס בעיר ההדחקה אני חייבת להיות כמותם להפסיק להרגיש ולחבוש את מסכת האושר על פני ולהקרין המון כוח ולהיות מושלמת ורק כך אולי אבל אולי יהיה לי סיכוי לקבל יחס בלילה בתוך השמיכה בכיתי כאבתי שנאתי תיעבתי את עצמי את הקיום שלי אפילו שקרו דברים איומים בעיר ההדחקה אי אפשר היה לספר לדבר או להרשות לעצמך להרגיש כי כשהעזתי רק להיות קצת עצובה בלי לומר מילה אמא האשימה אותי צעקה והתרחקה בכל מקרה נשארתי לבד בחופשיים הייתי נוסעת לסבתא שגם היא חיה בעיר ההדחקה אבל במושב הביטחון שם אנשים העדיפו להדחיק כי חשבו שככה קל יותר בלי לדבר אבל ידעו טוב טוב שישנו כאב ופשוט לא מדברים עליו שם אהבו אותי על מה שאני באמת ולא על המסכה שחבשתי בבוקר אם רציתי לספר לסבתא שקשה היא הקשיבה אמרה שמבינה ואוהבת למרות שלא הרחבנו בדיבורים אבל היתה תחושה שהיא מבינה ויודעת והיא לא תינטוש לא תשנא. היתה הקלה להיות אצל סבתא אבל כמו כל חופש בסוף הוא נגמר וחזרתי לבית אמי לבית המפחיד אמי היתה מוציאה את כל תיסכוליה עליי לא משנה מה עשיתי או מה לא עשיתי אני אשמה בהכל הקיום שלי אשם בהכל. וככה חייתי בפחד להרגיש בפחד לדבר והוטמנה בי השנאה העצמית כשגדלתי הבטחתי לעצמי לעזוב את עיר ההדחקה אבל כנראה שעדיין אין לי ממש את האומץ לקום וללכת לגמריי אז אני נעה בין ההדחקה לבין המודעות המשך יבוא.......
