אינטואיציה אנליטית
New member
עיניים חתוליות
כבר כמה שבועות שאני רואה אותו חולף ברחוב, כשאני מסתכלת דרך חרירי התריס שלי במשרד. אחת עשרה בלילה בדיוק, לעולם הוא לא מאחר. אפשר לכוון שעון לפיו... הדרך שבה הוא הולך תמיד מקפיצה לי את כל החושים. אחרי 13 שעות במשרד, אחרי הלחץ היומיומי הזה, אני משתוקקת למשהו פראי... שיסעיר אותי... והוא - הוא מטריף את חושיי מרחוק. אבל היום גמלה בליבי ההחלטה, וכשראיתי אותו מתקרב ירדתי למטה. הגשם הזרזיפי לא הטריד אותי. לבשתי את המעיל הארוך, פיזרתי את שערותיי וירדתי למטה במהירות. הגעתי לפתח תחנת הרכבת והמתנתי לו שם. הוא שם לב אליי בערך 20 מטר מהתחנה, ואני - נועצת בו את עיניי החתוליות כאילו רק הוא קיים - ובאמת, באותן דקות זה היה רק הוא. הוא לא הובך מהמבטים שלי ואף העז וסקר את גופי מלמעלה למטה ובחזרה... והיה נדמה לי שהוא מאט מעט את צעדיו... בקרוב אסעיר אותו... הרגשתי את הדם משתולל בתוכי. ליבי איים להתפקע, ועל רגליי הורגשה הרטיבות המתפשטת אט אט. כשהתקרב שמטתי מידיי את המצית, והסיגריה בפי. דעתו הוסחה; הוא התכופף לידי כמובן, הרים את המצית והגיש לי אותה. לא לקחתי אותה, ממתינה לצעד נוסף, ובינתיים התפשט חיוך דק על שפתיי. נעצתי בעיניו מבט חודר, הוא חייך וסייע לי בהדלקת הסיגריה. בשלב הזה לא חשבתי יותר מדי. הרחקתי את הסיגריה, התקרבתי אליו, מבט אחד חודר נוסף, והנשיקה הצמודה, החמה, הבוערת והסוערת ביותר שידעתי מעודי הייתה בדרכה אליו. הוא היה מופתע לרגע קט, אבל לא התבלבל, ושניות מועטות לאחר מכן הייתה לשונו חבוקה בלשוני, וידו כבר מלטפת את גב שמלתי... שניות ארוכות עברו עלינו מחובקים ומתנשקים, ואז עצרנו. הוא עמד לדבר ואני שלחתי אצבע אל שפתיו להשתיקו. הסתובבתי, לקחתי את ידו וחצינו יחד את הכביש לעבר המשרד שלי... רק אור חדרי בוקע מהבניין, המכוניות ממהרות דרך הגשם, ואני מוליכה אותו. הרגע הגיע.
כבר כמה שבועות שאני רואה אותו חולף ברחוב, כשאני מסתכלת דרך חרירי התריס שלי במשרד. אחת עשרה בלילה בדיוק, לעולם הוא לא מאחר. אפשר לכוון שעון לפיו... הדרך שבה הוא הולך תמיד מקפיצה לי את כל החושים. אחרי 13 שעות במשרד, אחרי הלחץ היומיומי הזה, אני משתוקקת למשהו פראי... שיסעיר אותי... והוא - הוא מטריף את חושיי מרחוק. אבל היום גמלה בליבי ההחלטה, וכשראיתי אותו מתקרב ירדתי למטה. הגשם הזרזיפי לא הטריד אותי. לבשתי את המעיל הארוך, פיזרתי את שערותיי וירדתי למטה במהירות. הגעתי לפתח תחנת הרכבת והמתנתי לו שם. הוא שם לב אליי בערך 20 מטר מהתחנה, ואני - נועצת בו את עיניי החתוליות כאילו רק הוא קיים - ובאמת, באותן דקות זה היה רק הוא. הוא לא הובך מהמבטים שלי ואף העז וסקר את גופי מלמעלה למטה ובחזרה... והיה נדמה לי שהוא מאט מעט את צעדיו... בקרוב אסעיר אותו... הרגשתי את הדם משתולל בתוכי. ליבי איים להתפקע, ועל רגליי הורגשה הרטיבות המתפשטת אט אט. כשהתקרב שמטתי מידיי את המצית, והסיגריה בפי. דעתו הוסחה; הוא התכופף לידי כמובן, הרים את המצית והגיש לי אותה. לא לקחתי אותה, ממתינה לצעד נוסף, ובינתיים התפשט חיוך דק על שפתיי. נעצתי בעיניו מבט חודר, הוא חייך וסייע לי בהדלקת הסיגריה. בשלב הזה לא חשבתי יותר מדי. הרחקתי את הסיגריה, התקרבתי אליו, מבט אחד חודר נוסף, והנשיקה הצמודה, החמה, הבוערת והסוערת ביותר שידעתי מעודי הייתה בדרכה אליו. הוא היה מופתע לרגע קט, אבל לא התבלבל, ושניות מועטות לאחר מכן הייתה לשונו חבוקה בלשוני, וידו כבר מלטפת את גב שמלתי... שניות ארוכות עברו עלינו מחובקים ומתנשקים, ואז עצרנו. הוא עמד לדבר ואני שלחתי אצבע אל שפתיו להשתיקו. הסתובבתי, לקחתי את ידו וחצינו יחד את הכביש לעבר המשרד שלי... רק אור חדרי בוקע מהבניין, המכוניות ממהרות דרך הגשם, ואני מוליכה אותו. הרגע הגיע.