את לא במקום..זה רק נראה ככה
אני מכירה את ההרגשה הזו של "אני נלחמת ושום דבר לא קורה". זה קצת דומה לנסיון לחפור בור עמוק בחול, קרוב לשפת המים. כאילו כשאנחנו חולות אנחנו חופרות בור בעצמנו, ובשלב מסויים הבור מתחיל להתמוטט לתוך עצמו, ואז זה לא משנה אם מנסים לפנות אותו או להעמיק אותו, כל הזמן הבור ממשיך להתמלא בחול/בוץ/מים ומרגיש כאילו אין בעצם שום התקדמות לשומקום. אבל זה לא באמת ככה. נורא קל ליפול להכללות, "סתם בולמוסים", "פשוט ככה". כשמנסים לפרוט את ההכללות לפרטים הקטנים (וזה קשה מאד, למצוא פרטים קטנים בתוך הערפל שבראש) הרבה יותר פשוט לראות את ההבדלים בין הבולמוסים של לפני חודשיים והבולמוסים של היום, נניח. אם לפני חודשיים כל משפט שהיו אומרים לך היה שולח אותך למטבח, היום רק משפטים מסוימים, ומול אחרים את מסוגלת לעמוד, נניח. או שפעם לא היית יכולה בכלל להתנגד, והיום את כבר מצליחה לחכות עם זה חצי שעה/שעה/שעתיים לפני שאת נשברת ובולסת. זה הכל התקדמויות קטנות, רק צריך לראות אותן. אל תשפטי את עצמך רק לפי התוצאה, חשוב שתסתכלי גם על הדרך, כי אם ככה אז החיים של כולנו כשלון אחד גדול, עובדה, כולם מתים בסוף
בהצלחה בטיפול, ואל תרימי ידיים. גם אם את עייפה. עשי משהו נעים לעצמך - טיול בחוץ, ספר טוב, פגישה עם חברה טובה שאפשר לקטר לה בלי סוף, תני לנפש שלך מנוחה מהמחשבות, וחיזרי לקרב, כי את מנצחת בגדול, את יכולה להיות אופטימית ויש לך סיבות טובות לזה. את חזקה ואת מנצחת מאי, את לא קטנה בכלל!!
אפרוחה
