לילה..
דמעות לא יורדות, אפילו שהן ממלאות לי את הבפנוכו. מה לצעוק? שאני שונאת את עצמי? שאני מרגישה מעוותת? כבר אמרתי, שאני ענקית? כבר אמרתי. קשה לי עם האוכל? אמרתי. מקיאה? אמרתי. כל היום אני רעבה, ואני מכריחה את עצמי לא לאכול. וכשאני כן אוכלת - הרגשות אשמה חוגגים בלי סוף. ואיך אני חולמת על להיות רזה רזה, אנורקסית. והפסיכיאטר שלי לא מסכים לי לרדת במשקל יותר, כי צריך לדאוג לבריאות שלי, מה הוא לא יודע שאני שמה ז** על הבריאות שלי? אני רוצה להיות רזה!!!! אני לא יכולה להסתכל על עצמי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! אלוהים!!!!!! כתבתי אסירויות תודה קודם. אבל מה זה עזר? ברור שלא, זה לא יכול לעזור כשאני אנטי ככה כשעצוב לי כל כך. ואיזה הרגשה מחורבנת זאת להיות עם ים בכי בפנים, והוא לא יוצא, וגם אני לא מרגישה נוח לספר למישו פה, אמיתי, שיכול לחבק אותי. אני הולכת לישון מחר עוד יום להתמודד איתו - עוד רעב, עוד רגשות אשמה, עוד גועל מעצמי.