עיוורון פנים?

[ענתנוי]

עיוורון פנים?

מה הקשר בין הבעת פנים לרגש? רגש זה מצב דינמי, משתנה והוא מתבטא בדינמיות של הפנים - בשינויים המהירים והרציפים של שרירי הפנים - ולא בהבעה מוגדרת. אני מבינה את הסמלים המוסכמים לרגש, אבל אלו רק דימויים - "קיצורים" של משהו אחר. אפשר ללמוד את זה, כמו כל שפת סימנים אחרת (תמרורים, ממשקים של פלאפונים, שפה של כימיה וכ"ו), אבל זה לא קשור למציאות. להגיד שחיוך מבטא שמחה זה כמו לתאר טעם של יין על סמך צבע הבקבוק.... ואצלי זיהוי הרגש לא קשור בכלל לראייה אלא להקשבה. אני יכולה לא להקשיב ואז אני לא מזהה כלום. בני אדם הם כמו חפצים דוממים מבחינתי. אני יכולה להקשיב ואז אני מזהה הכל, יותר מדי: שמחה קורנת, זוהרת, מבעבעת, מתפצפצת בצבעים. צער אופף את האדם בערפל בגוונים כחולים/אפורים, ו"צער שקוף" - שאין לו שום ביטוי התנהגותי נראה לעין הוא המסוכן ביותר. זה המצב שבו אנשים מחליטים להתאבד, ומצליחים... כעס מפעפע, מתפרץ בגלים חמים כמו להבה, או בחיצים דקים כמו סכין או ברקים. כעס מתפרץ שאין לו ביטוי התנהגותי הוא כמו נמר שאורב לטרף - מחכה להזדמנות לפגוע.... פחד הוא גוש דחוס וכהה, כמו אגרוף קפוץ, או מערבולת מסתחררת של בלבול וחוסר אונים, או "כתם של אין" שצועק באי-נוכחותו. ומצבים מורכבים יותר, כמו זיכרון טראומתי, יכולים ליצור מחזות שלמים של אפקטים משתנים. כשאני מקשיבה למישהו שנזכר בזיכרון כזה הפנים שלו משתנות, כמו באפקט של "מורפינג", ואני יכולה לראות אותו בגיל שבו זה קרה, ולפעמים להגיע להזדהות מלאה ולחוות איתו את החוויה. אני מניחה שדווקא בגלל הרגישות הגבוהה אני נמנעת בדרך כלל מהקשבה לאנשים - כדי לא להשתכר ולהפוך לאלכוהוליסטית

 

[arana1]

לכן התכניות לזיהוי פנים ורגשות הן עלובות

ומעליבות , ואין כמוהן להדגים את נפסדות התפישות המאובנות שעומדות מאחורי מה שנחשב לטיפולים מקדמים לאוטיסטים רגש זה דבר דינמי וכנראה שאחד ההבדלים הכי מוחשיים בין הא"ס ולאדם הנורמטיבי זה הנטייה לתפישה הרבה יותר דינמית ולכן גם מציאותית של המציאות וכל אלה שמתיימרים להאיר לנו את הדרך בסך הכל כופים עלינו חשכה אצלי זיהוי הרגש קשור לזיקה בין הראייה להקשבה ולמרחקים הנמתחים דרך אין סוף שינויים בין חושיים שמאפשרים את הידיעה המהותית של הפער בין הפה והלב,בין המחשבה והפעולה ולכן גם בין הכוונה הטובה לרעה,בין היופי האמיתי ליומרה... ואת כל זה שמהווה את ה"חוש השישי" שהוא הכי נחוץ ומהותי וקריטי להישרדות האוטיסטי מכחידים ומונעים ממנו בשם תיקון הלקוי לכאורה אצלו זה מאוד יפה מה שאת מתארת וגם נוגע בהמון היבטים של החיים שבהם אפשר ויכול וצריך להיות אחרת אפשר בהחלט לראות דרך תנועה זעירה בפניו של אדם,בקצב שלה,בדרך שהיא מחשיכה או מאירה או נסוגה את כל הביוגרפיה שלו בשבריר של שנייה ,והידיעה הזאת מדוייקת לאין סוף ממה שנחשב בטעות לפסיכולוגיה כי היא כוללת בתוכה תמונה הרבה יותר מדוייקת והדדית של מורכבות יחסיו עם השנייה שלכן אפשר ללמוד ממנה גם מה ואיך אפשר לעזור לו הבזקים זה סגירה מהירה של מרחקים גדולים במפת זהותנו לפעמים הם מתבטאים כריבוי מסכים ואז זה מציף נורא ולפעמים הם הופכים אותנו לאסוציאטיבים לחלוטין בכל מקרה מדובר על מצבים שבה הידיעה עצמה היא פעולה ולכן כל התפישה של סיכומים והגדרות מאוד לא מהותיים להם כל הגדרה זה בחירה של כיוון ושינוי מהותי זה בחירה של כל הכיוונים בוזמנית ומיזוגם דרך הקשריהם לתובנה מהותית אנשים לא יודעים להקשיב לאי נוכחות כי היא מפחידה אותם אבל בחורי המציאות יש בדיוק את המידע הנחוץ להאיר ממנה את ההקשרים שיסבירו הכל אנשים הם לא חפצים דוממים אלא רצף שלם מהדומם לחי,מהאובייקט לסביבה,מהמרכז לשוליים כתנועה חלקה אחת שמתמירה את הכל למציאות שאין בה מרכז כי כל דבר בה הוא הכי מרכזי בעולם בגלל זה אוטיסטים נוטים להיקסם דווקא מהשולי כביכול ובגלל זה זהותם נתפשת ככלום לאנשים המאוהבים בעצמם

 

[sha na na revol]

ויש אנשים שלא מביעים רגש ע"י הבעה

אז דווקא אין טעם לפרש הבעות עם כמה אנשים שאני מכיר או הכרתי (כולל אנשים קרובים).

 

[tamarus1]

זה לא עוורון פנים.

עוורון פנים זה חוסר היכולת לזהות אנשים. מה שאת מתארת זה חוסר יכולת לקרוא מצבים חברתיים. חלק גדול מהמידע בין בני האדם מועבר בהבעות פנים, לא בקול. הרמת גבה, קריצה, חיוך..... כעס... לא תמיד אנשים מבטאים רגשות בקול. לפעמים דווקא השקט הוא תשובה.... אני משווה את זה לבעלי חיים. יונקים מבטאים את עצמם לא פעם בריחות וקולות שבני האדם לא יכולים לקלוט. כשיונק לא יוכל להבין או לקלוט את הריחות והקולות שמשדרים בני מינו הוא עלול להיקלע למצב של חוסר הבנות וקשיים עם בני מינו....

 

[ענתנוי]

שאלות של זיהוי

אנשים הן חלק ממה שתיארתי. איך אני יכולה לזהות פנים של אנשים אם מה שאני רואה זה את הפנימיות שלהם ולא את המראה שלהם? אני מזהה תחושות שאנשים יוצרים אצלי, ויכולה לזהות אנשים לפי התנועה שלהם, אפילו מרחוק או כצלליות בלבד. אני מזהה צלילים, אינטונציות, דפוסים של התנהגות, אבל אני בקושי מזהה אפילו את עצמי בתמונות....

 

[dina199]

עיוורון פנים זה מה שיש לי. חוסר יכולת

לזהות אנשים. זה לא חוסר יכולת לזהות הבעות פנים.

 

[ענתנוי]

פנים בלבד?

כי אם זה רק קושי בזיהוי פנים, יכול להיות שזה בגלל שפנים משתנות כל הזמן, ואת זוכרת את דפוסי השינוי ולא את המראה?....

 

[dina199]

אני לא יכולה לדעת.

אבל אני יכולה גם לא לזהות אדם שאני מכירה הרבה זמן. דווקא עם קולות זה יותר קל (קול אמיתי, לא בטלפון)

 

[ענתנוי]

קול אמיתי

זה קול שיש בו את כל התדרים. הטלפון משטיח את הצלילים. לא לזהות = לא להכיר או שהוא נראה לך מוכר, אבל את לא מזהה מאיפה או למה?

 

[dina199]

בד"כ כלל לא מכירה בכלל

אם הוא מספיק מוכר, יכולה להיזכר אם הוא מתחיל לדבר - ואז בד"כ אין זיהוי מאיפה מכירה. וזה קורה גם עם אנשים שאני ממש אמורה להכיר .

 

[ימימה]

אני אותו הדבר

הרבה פעמים אני לא יודעת אם אני בכלל מכירה את הבנאדם או ראיתי אותו אי פעם ואם כבר ברור לי שהוא מוכר לי בד"כ לא אדע מהיכן, במיוחד אם אני פוגשת אותו בלי הקשר נכון (למשל הורה של ילד מביה"ס בקניון). כבר עשיתי כמה פשלות מאד לא נעימות... אם כי הרבה פעמים הרגשתי שזה בגלל שאני זוכרת את הפנים של האדם ב"תמונה" מסוימת, ומכיוון שהפנים דינמיות, כל שינוי בהם מבלבל אותי..

 

[dina199]

בדיוק

הפאשלות איומות. עכשיו אני מזהירה את האנשים בעבודה שיידעו שאני עלולה לא להכיר אותם אם אפדוש אותם במקום אחר. היו מקרים שלא זהיתי את בעלי ואת הילדים אבל הם כבר מנוסים

 

[sha na na revol]

גם לי.

 

[אמא חמסה]

חוסר יכולת לזהות אנשים קיים אצל המון אנשים

במשפחה שלי. סבא שלי למשל היה יכול לא לזהות את הבנדוד שלו, אם הוא נתקל בו פתאום ברחוב אחרי המון זמן שלא ראה אותו. גם אמא שלי, למשל, פגשה למשל ברחוב את הבת של הבנדוד שלה, שהיא מכירה ממש טוב, אבל אחרי די הרבה זמן שלא נפגשו, היא לא זיהתה אותה. אין לזה שום קשר לאוטיזם, לדעתי.

 

[sha na na revol]

אצלי במשפחה,

ההורים מבלבלים בין השמות של הילדים (רק 2). זה קשור למשפחה, לא לאוטיזם.

 

[אמא חמסה]

זה ברור, אבל חשבתי שזה קורה לכולם.

סבתא שלי למשל אמרה את השמות של כל הנכדות (מזל שלא היו הרבה) ושל הבנות שלה, עד שהגיעה אליי.... ותמיד היו כמה כללים: בין בנות מתבלבלים רק עם בנות אחרות. ובין בנים רק עם בני אחרים. נניח, לא היה מצב שבו קראו לבן בשם של בת. וגם: כל פעם אומרים את השמות של כולם עד שמגיעים אלייך...

אני בת יחידה, אז קבוע אמא שלי קוראת לי בשם של אחותה הקטנה...

 

[הגשמתי חלום]

אני הבת הצעירה של הבת הצעירה.. עד שהיו מגיעים

אלי...

 

[אמא חמסה]

זה לא קשור בכלל..

לאמי יש רק בת אחת, אז אין לה עם מי לטעות איתי, אז היא מזכירה גם את אחותה, שיהיה. כשאחותה הגדולה עוד הייתה בחיים היא הייתה אומרת קודם את שתי אחיותיה ורק אחר כך אותי. אצל סבתא שלי, אני הבת של הבת השניה. ובכל זאת, היא הייתה אומרת גם את השמות של הבת הקטנה שלה ואת השמות של שתי הבנות שלה וגם את השם של הבת הגדולה וגם את השמות של הבנות שלה וגם את השם של אמא שלי. כל זה בלי סדר קבוע. הקבוע היחיד היה שהיא לא הלכה לפי סדר, אבל תמיד הייתי אני האחרונה. בלי קשר לסדר הלידה או משהו אחר. ואף פעם היא לא קראה לי בשם של נכד למשל (בן).

אותי זה נורא הצחיק, וכשהיא הייתה מתחילה עם הרשימה הארוכה הייתי לעתים קוטעת אותה ואומרת פשוט את השם שלי. אה, כן, סבתא הייתה אומרת, נכון. והכי גורע, שגם לי זה קורה עכשיו. יש לי שתי בנות ושלושה בנים. וגם כשאני מתבלבלת גם אני לא קוראת לבנות בשם של בנים ולהפך. דורש מחקר רציני יותר! וזה לא שאני לא יודעת מי עומד מולי. פשוט במקום השם שלה יוצא לי השם של אחותה המון פעמים. לא יודעת למה.

 

[ענתנוי]

ארגון של זיכרון

אני חושבת שזה קשור גם לצורה שבה אנחנו זוכרים דברים - או איפה אנחנו מתייקים את המידע. אנשים מתויקים אצלי לפי כל מיני קריטריונים מוזרים שלא קשורים למראה, ואם אני פוגשת אותם "מחוץ להקשרם" אני לא מצליחה לזהות אותם, אפילו אם מדובר בשכן שאני רואה כל בוקר. זה לא קשור לבעיית ראייה או "עיוורון פנים" אלא לשליפת מידע מהזיכרון. אני נתקלת בבעיה דומה כשאני מנסה למצוא מספר טלפון ברשימת אנשי הקשר שלי.... (הוא רשום בשם פרטי? שם משפחה? שם עסק? תפקיד? כינוי? סתם קשר אחר שצץ לי כשרשמתי אותו?...)

 

[אמא חמסה]

נכון. בעיות שליפה!

לי זה קורה גם עם מילים, כשפתאום חסרה לי מילה...