עידכונים -
עברתי את בדיקת מי השפיר ביום שני, ואת התוצאות קיבלתי ביום חמישי בצהריים - עברו עלי שלושה וחצי ימים של הדחקה מוחלטת, באמת התפעלתי ממה שהנפש מסוגלת לעשות. ו -
יצא שלילי!! היא לא נדבקה!!!
טפוטפוטפו
כ"כ הכנתי את עצמי לזה שהיא נדבקה ואני אצטרך לעבור הפסקת הריון בשבוע מתקדם, שאפילו התחלתי לשכנע את עצמי שאולי אפילו עדיף, שזה לא עיתוי טוב מבחינת שחר, צריך לעבוד איתו קשה עכשיו ואולי זה יביא לנסיגה ובלה בלה בלה.
פרצתי בכזה בכי בלתי נשלט כשקיבלתי את התוצאה שבעלי המסכן היה בטוח שקיבלנו את התוצאה המבאסת... עד שהצלחתי לנשום בין הדמעות ולהסביר לו ששלילי זה מה שרצינו הוא כמעט חטף התקף לב... ואז גם הבנתי שמה שבאמת רציתי זה שהכל יהיה בסדר. עם שני הילדים שלי..
אז עכשיו אני מעכלת ש - א - אני בכלל בהריון, ב - יש לנו בת, ג - מתחילות להזדחל חרדות מלידה מוקדמת כמובן...
מעבר לזה, עברנו את האבחון בהתפתחות הילד עם שושקו. בקצרה אסכם לכם שלא היו הפתעות גדולות - הוא לא שיתף פעולה מי יודע מה בחלק האבחוני ועם קלינאית התקשורת בחלק המשחקי הרבה יותר. הומלץ לנו על ריפוי בעיסוק, טיפול רגשי וכמובן קלינאית תקשורת. המסקנות היו שמפגש אחד לא מספיק כדי לתת אבחנה וצריך תהליך של אבחון טיפולי או טיפול אבחוני או וואטאבר. הן אמרו שיש "סירבול תקשורתי" ו"איכויות תקשורת חסרות" ובקיצור לא חידשו דבר.
מי שכן חידש לי זו הפסיכולוגית ההתפתחותית שאנחנו הולכים אליה עם שחר ואיתה פתחתי את הענין סופית בפגישה אחת שהיתה לי איתה לבד. שאלתי אותה - "למה פשוט לא אומרים לנו לכאן או לכאן?" והיא אמרה "כי הוא גבולי. ויש נסיבות משפחתיות שיכולות להסביר את המצב (הורים מופנמים, מזג שקט ופאסיבי, זה שהוא לייט בלומר ועוד דברים שאני לא זוכרת) ועד שלא עושים שנה של התערבות אין מה לתת אבחנה". אז שאלתי אותה אם היו בטיפול שלה ילדים שהיו במצב של שחר ויצאו מהגבולי אלינו והיא אמרה "בוודאי, היו לי ילדים עם יכולות יותר נמוכות משל שחר שהפניתי למרכז מילמן (מרכז לטיפול בילדים על הספקטרום) שיצאו משם אחרי שנה וזהו". אמרתי לה שאני שמחה שהיא לא הפנתה אותנו למרכז מילמן והיא אמרה "כי הוא לא שם". והמשפט הזה מחזיק אותי כל הזמן.
אמרתי לה שמה שאני הכי צריכה עכשיו זה תקווה. שברגע שיש לי תקווה אני מתייחסת אליו כאל ילד רגיל, וכשאני מתייחסת אליו ככה, הוא הרבה יותר מגיב, מדבר, משתף, מבסוט.
האמת שגם היא וגם הקלינאית תקשורת, בלי שאבקש, נותנות לנו הרבה תקווה. בשלושת החודשים שאנחנו בטיפול אצלן, שחר התקדם פלאים, גם מבחינה מילולית וגם מבחינה תקשורתית. הן כל הזמן מתפעלות מאיך שהוא התקדם, נראה לי שהוא גם עושה להן הרגשה טובה עם עצמן כמטפלות, שהן באמת עוזרות. וזה באמת עוזר..
אז זהו בינתיים. החרדות, כפי שמכיר כל אדם חרדתי, לא באמת עוזבות, ותמיד מוצאות דרכים נוספות להציק. הקיום שלנו מלא באפשרויות מסוכנות ומפחידות, ומי שעבר לידה מוקדמת קיבל הוכחה לכך, ופעם אחת זה מספיק כדי שאח"כ כל הסטטיסטיקות הרעות נראות מאד מוחשיות.
אבל אי אפשר לתת לסכנה להכתיב לך את החיים, לא כל הזמן בכל אופן..
אז אני מקווה שהנפש שלי תמשיך לעשות עבודה בהדחקות מחד ותקווה מאידך.. וויש מי לאק
עברתי את בדיקת מי השפיר ביום שני, ואת התוצאות קיבלתי ביום חמישי בצהריים - עברו עלי שלושה וחצי ימים של הדחקה מוחלטת, באמת התפעלתי ממה שהנפש מסוגלת לעשות. ו -
יצא שלילי!! היא לא נדבקה!!!
כ"כ הכנתי את עצמי לזה שהיא נדבקה ואני אצטרך לעבור הפסקת הריון בשבוע מתקדם, שאפילו התחלתי לשכנע את עצמי שאולי אפילו עדיף, שזה לא עיתוי טוב מבחינת שחר, צריך לעבוד איתו קשה עכשיו ואולי זה יביא לנסיגה ובלה בלה בלה.
פרצתי בכזה בכי בלתי נשלט כשקיבלתי את התוצאה שבעלי המסכן היה בטוח שקיבלנו את התוצאה המבאסת... עד שהצלחתי לנשום בין הדמעות ולהסביר לו ששלילי זה מה שרצינו הוא כמעט חטף התקף לב... ואז גם הבנתי שמה שבאמת רציתי זה שהכל יהיה בסדר. עם שני הילדים שלי..
אז עכשיו אני מעכלת ש - א - אני בכלל בהריון, ב - יש לנו בת, ג - מתחילות להזדחל חרדות מלידה מוקדמת כמובן...
מעבר לזה, עברנו את האבחון בהתפתחות הילד עם שושקו. בקצרה אסכם לכם שלא היו הפתעות גדולות - הוא לא שיתף פעולה מי יודע מה בחלק האבחוני ועם קלינאית התקשורת בחלק המשחקי הרבה יותר. הומלץ לנו על ריפוי בעיסוק, טיפול רגשי וכמובן קלינאית תקשורת. המסקנות היו שמפגש אחד לא מספיק כדי לתת אבחנה וצריך תהליך של אבחון טיפולי או טיפול אבחוני או וואטאבר. הן אמרו שיש "סירבול תקשורתי" ו"איכויות תקשורת חסרות" ובקיצור לא חידשו דבר.
מי שכן חידש לי זו הפסיכולוגית ההתפתחותית שאנחנו הולכים אליה עם שחר ואיתה פתחתי את הענין סופית בפגישה אחת שהיתה לי איתה לבד. שאלתי אותה - "למה פשוט לא אומרים לנו לכאן או לכאן?" והיא אמרה "כי הוא גבולי. ויש נסיבות משפחתיות שיכולות להסביר את המצב (הורים מופנמים, מזג שקט ופאסיבי, זה שהוא לייט בלומר ועוד דברים שאני לא זוכרת) ועד שלא עושים שנה של התערבות אין מה לתת אבחנה". אז שאלתי אותה אם היו בטיפול שלה ילדים שהיו במצב של שחר ויצאו מהגבולי אלינו והיא אמרה "בוודאי, היו לי ילדים עם יכולות יותר נמוכות משל שחר שהפניתי למרכז מילמן (מרכז לטיפול בילדים על הספקטרום) שיצאו משם אחרי שנה וזהו". אמרתי לה שאני שמחה שהיא לא הפנתה אותנו למרכז מילמן והיא אמרה "כי הוא לא שם". והמשפט הזה מחזיק אותי כל הזמן.
אמרתי לה שמה שאני הכי צריכה עכשיו זה תקווה. שברגע שיש לי תקווה אני מתייחסת אליו כאל ילד רגיל, וכשאני מתייחסת אליו ככה, הוא הרבה יותר מגיב, מדבר, משתף, מבסוט.
האמת שגם היא וגם הקלינאית תקשורת, בלי שאבקש, נותנות לנו הרבה תקווה. בשלושת החודשים שאנחנו בטיפול אצלן, שחר התקדם פלאים, גם מבחינה מילולית וגם מבחינה תקשורתית. הן כל הזמן מתפעלות מאיך שהוא התקדם, נראה לי שהוא גם עושה להן הרגשה טובה עם עצמן כמטפלות, שהן באמת עוזרות. וזה באמת עוזר..
אז זהו בינתיים. החרדות, כפי שמכיר כל אדם חרדתי, לא באמת עוזבות, ותמיד מוצאות דרכים נוספות להציק. הקיום שלנו מלא באפשרויות מסוכנות ומפחידות, ומי שעבר לידה מוקדמת קיבל הוכחה לכך, ופעם אחת זה מספיק כדי שאח"כ כל הסטטיסטיקות הרעות נראות מאד מוחשיות.
אבל אי אפשר לתת לסכנה להכתיב לך את החיים, לא כל הזמן בכל אופן..
אז אני מקווה שהנפש שלי תמשיך לעשות עבודה בהדחקות מחד ותקווה מאידך.. וויש מי לאק
