עידכונים על "שונות" ו"בושה"

[**סיגל**]

עידכונים על "שונות" ו"בושה"

אז המתוק שלי (שעוד מעט בן 3 וחצי, והוא היחיד שלא עבר ברית בכל הישובים בסביבתנו), כל כך שמח עם הפין שלו, כשגילה שיש לו בולבול רגיל מתחת לערלה - כמו לחברים שלו, שהוא פשוט הולך ושואל אנשים (רק קרובים לו, כמובן) אם הם רוצים לראות איך הוא מפשיל את הערלה... ללמד אותו להתבייש?

 

[דיאנה1]

להתבייש בטח לא (במה בדיוק?)

אבל אולי כדאי להסביר משהו על פרטיות, וזה שאברי המין שלנו הם פרטיים ולא נהוג להציג אותם בפומבי... בלי קשר לברית או לא ברית, אני חושבת שזה משהו שצריך להסביר לכל ילד באיזשהו גיל. אני לא זוכרת איך זה היה עם הבת שלי ואם הסברתי לה את זה באיזשהו שלב או שההבנה הזו הגיעה לבד. ואני גם לא יודעת מה הגיל הנכון להסברים האלה, אולי מישהו מאנשי החינוך כאן יודע? בטח אפשר לשאול בפורום חינוך לגיל הרך.

 

[ליאת גננת מרעננה]

גיל הבושה

אני מסכימה איתך בהחלט, דיאנה. אני לא הייתי מחפשת מה או מתי "נכון", אלא מתי זה נחוץ ומתאים לכל אחד, אישית. אם יש מקומות שבהם זה "בסדר" להסתובב בערום ו/או לדבר על האברים הפרטיים - לי אין בעייה עם זה, כל עוד האנשים המעורבים באמת נינוחים וזה בא להם מהבטן ולא מהראש... אפשר בהחלט להסביר לילד שמחוץ לבית, למשל, צריך להתלבש, כי כך מקובל בחברה. ילדים הפ מאד סגלתנים. הם לומדים בלי בעייה שיש קודים שונים להתנהגות במקומות שונים ובנסיבות שונות. בדיוק כמו שהם לומדים מהר מאד שאצל סבתא זוללים ממתקים, ובבית לא. שבגן אפשר לצייר על הקיר (המיועד לכך), ואצל חברים לא, וכך הלאה. מה שהכי חשוב, בעיני, זה להיות נאמן לרגשות האמיתיים שלנו, להרשות לעצמנו את המבוכה בלי לשפוט אותה. התחשבות בזולת מתחילה בהתחשבות ובכבוד לעצמנו... זה בסדר להרגיש לא נוח עם ערום, בדיוק כמו שזה בסדר להרגיש נוח איתו. הייתי ממליצה שהרגש הוא שיקבע מתי, כמה ואיך. זה שאת לא זוכרת מתי ואיך זה קרה עם בתך, מעיד שבדיוק כך פעלת אתה. אולי את יותר "מומחית" ממה שחשבת...

 

[דיאנה1]

זה מעיד על הזכרון החלש שלי ../images/Emo6.gif

אבל תודה על הקרדיט.... ברוכה הבאה לפורום. אם את כבר כאן, אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולשאול אותך שאלות שבודאי מטרידות את האמהות לתינוקות הלא-נימולים שכאן שילכו לגן בשנה הבאה: לא פעם הובעו כאן חששות מפני התגובות של הגננות והמטפלות: מה יהיה אם הן יפתחו את החיתול ויגידו "איכס" או יביעו תגובה שלילית בצורה אחרת? או אולי ינסו למשוך את הערלה כדי "לנקות מתחתיה", פעולה אסורה בתכלית שעלולה לגרום לנזק? מה יהיה עם הילדים האחרים ואיך הילד יתמודד עם השוני? האם לעשות שיחת הכנה עם הגננות? או לא להפוך את זה לעניין? מה דעתך? האם נתקלת בילד לא נימול בגן שלך ואיך הוא והצוות התמודדו עם העניין? או אולי נתקלת במקרה הפוך - קראתי באתר שלך שהיה לך גן גם בקנדה. האם היה מקרה של ילד נימול בגן שבו כולם לא נימולים? תודה מראש.

 

[ליאת גננת מרעננה]

עם מה יש כאן להתמודד? ../images/Emo95.gif

ברצינות, אני לא כל כך מבינה את ההיסטריה. מה הקטע? ברית או לא, זה במציאות האמיתית (לא הישראלית-שמעבר לדמיון...) פרט זעיר לעומת כל מגוון השונויות האפשריות בין אדם למשנהו. הבדלי גוון עור, למשל, הרבה יותר בולטים. תודה לאל, אף אחד לא ישאל היום: מה יהיה אם המטפלת תגיד "איכס" על צבע עורו של בני, או תנסה להלבין אותו... גם אני הופתעתי, אבל בקנדה היו לי בגן יותר ילדים נימולים מלא נימולים, למרות שרובם לא היו יהודים. עד היום לא הבנתי בדיוק למה. ממה שהבנתי, גם שם - כמו כאן - הסיבות במקורן יותר רגשיות מרפואיות גרידא. ילדתי שם את בני (מומלץ ביותר!...), וזכור לי שבבית היולדות קיבלתי, בין יתר הברושורים, גם אחד שסקר את הדעות הרווחות לגבי מילה - בעד ונגד. מנסיוני, ילדים הם "עיוורי צבעים" במובן התרבותי. ההבדלים בין אנשים שונים מתקבלים על ידם בטבעיות גמורה. מי שמצמיד להבדלים האלה משמעויות כגון "מוזר", "מפחיד", וכד´ - זה אנו, המבוגרים. ראיתם פעם ילד שנרתע מילד שצבע עיניו שונה משלו? הרי לרוב הם בכלל לא ישימו לב להבדל. רק כשגדלים, מתחיל צבע אחד להחשב יותר מהשני - וזה בהשפעת התרבות והסביבה, לדעתי. הורים יקרים - אם היתה נקרית בדרככם מטפלת שנראית לכם גזענית ומפלה - האם הייתם מפקידים בידיה את גידולו וחינוכו של ילדכם? את אותה חשיבה בדיוק אתם יכולים להפעיל לגבי מטפלת ששופטת אתכם או את ילדכם לפי צורת הפין שלו! (תסלחו לי על הבוטות שבהשוואה, אבל האם כדאי לשמור על הבתולין רק כדי שלא להפסיד אפשרות שידוך עם גבר שזה חשוב לו, או שאולי גבר כזה הוא ממילא לא-רלוונטי?) איך יודעים? אני הייתי פשוט שואלת. בעת ביקור ההתרשמות שלכם בגן, אתם יכולים לשאול את הגננת/מטפלת איך היא מרגישה לגבי ילדים לא נימולים. האם יש לה נסיון כזה, ואיך תנקה אותו. הפורום הזה ממש מרתק. עדיין ההתרשמות שלי שכאשר הנטייה היא בעד ברית, הסיבות הן אמוציונאליות בעיקרן. אולי הבעייה היא שבתרבותנו אין כבוד למקום הזה, ולכן אנשים שרגשית קשה להם לא למול, נאלצים לחפש צידוקים "מלומדים" (מדעיים, חברתיים וכד´) לנטיית לבם. נדמה לי בהחלטה חשובה כזו, יש לבור את המוץ מה

בר... חזקו ואמצו

ליאת

 

[החתולה השחורה]

ההנחה של שגננת תקבל בשלוות נפש

ילד שלם איננה נכונה תמיד: יש לי חברה נוצריה (שנשואה ליהודי), ובמשך שנתיים היציקו לה המטפלות שתמול את בנה (גן עיריה ברמת-גן).

 

[ליאת גננת מרעננה]

לזה בדיוק התכוונתי: הבעייה במבוגרים

את צודקת, חתולה שחורה. יחס שיוויוני הוא, לצערנו, לא מובן מאליו. אבל אסור לנו לקבל זאת ולהסתפק בפחות מזה, בשום תחום. (זכויות ילדים, מיעוטים, שלמים, צבעוניים, נשים וכדומה) הסיפור של חברתך עצוב. לאף אחד אין סיבה או זכות להתערב כך בענייניו הפרטיים של הזולת. צר לי שספגה זאת. נגד יחס מפלה יש לפעול. אם בשיחת הבהרה ותיאום ציפיות, ואם בפנייה לממונים עליהן.

 

[החתולה השחורה]

../images/Emo45.gif

 

[She Dolphin]

אני שמחה מאוד לקרוא את דבריך

אני גם חושבת כמוך, ושמחה לשמוע שגם את, שנמצאת בתוך מערכת החינוך מאשרת דברים אלה! אני גם מסכימה עם ההסבר שלך, בסוף ההודעה, לגבי חיפוש הצידוקים.

 

[אבא גאה]

יוווו סיגל אני מתבייש ../images/Emo5.gif שולח מסר

 

[החתולה השחורה]

בערך בגיל שנתיים וחצי לימדתי

גם את ביתי וגם את בני שצריך ללבוש תחתונים בנוכחות אנשים. אמנם התכוונתי לעשות זאת בגיל מאוחר יותר, אבל היתה לי שכנה-חברה שהיתה נבוכה כאשר ראתה אותם ערומים. גם סבא-סבתא התקשו לחבק אותם בערום מוחלט.