עידכון משיקגו הרחוקה
היי, לא נכנסתי לכאן כשבועיים כי לא היה לי זמן. אבל כשאני נכנסת, זה תמיד כמו לחזור הביתה. למקום בו אני מקובלת, מובנת ורצויה. אז אני מרשה לעצמי קצת ונטילציה בפניכם. אין לי פה עם מי לדבר חוץ מבעלי. וכמה שהוא נהדר, זה לא מספיק. הבנים משתלבים בגן, יום יום מדברים יותר אנגלית ואפילו החלו לשחק קצת עם ילדים אחרים בגן - בעידוד הצוות. הבעיה שכאן, ואני מדברת אחרי שביררתי את הנושא עם אנשי המקצוע, כל האנשים ברמה כלילית בינונית ומעלה שולחים את ילדיהם האוטיסטים למסגרות ואנשי מקצוע פרטיים - אין לכם בכלל מושג כמה כל זה עולה. מעל ומעבר ליכולותינו. עובדה זו גורמת לכך שבמערכת החינוך המיוחד הציבורית נשארים רק הורים בעלי הכנסה נמוכה. ולצערי אנו שייכים לקבוצה זו. בפועל עובדה זו גורמת לכך שאין מי שידחוף ויפעל לשינוי ושיפור מערכת החינוך המיוחד הציבורית. בארץ כולנו השתייכנו אליה וכך היו הורים שדחפו אותה קדימה. בקיצור - פה אין עם מי לדבר. בפועל הביטוי של זה הוא שקיבלנו מורה משלבת משגעת ומנוסה, אבל קלינאית תקשורת שאין לה מושג באוטיזם. אז בקיצור, המון עבודה נופלת עלינו. אנו קוראים, מתענינים, מדברים עם חברים שינם אנשי מקצוע והורים אחרים ומנסים לתרום לבנינו ככל יכולתנו. אני מאוד מתגעגעת ללאה הקלינאית שלנו ממכבי. חבל על הזמן איזו מקצועית + אהבת אדם. אבל - לחדשות הטובות, הבנים יותר ויותר נפתחים לעולמנו החדש פה. יותר יוצרים קשרים עם בני משפחתו של בעלי שהוא אמריקאי במקור. מדהים שהם אוטיסטים שדוברים שתי שפות. לפני שנתיים לא אמרו מילה. לא להאמין. (תרגעו, אין קסמים, הם מדברים ברמה של בני שנתיים והם בני ארבע וחצי). אבל אני שמחה על מה שיש. פחות מתעסקת במה שאין. כשעוד הינו בארץ נאמר לנו שגלעד, אחד מבניי, כנראה זקוק למשקפיים. פה השלמנו את האבחון והוא קיבל משקפיים לפני שבוע. אולי תגידו שאני משוגעת אבל בהתחלה זה ממש דיכא אותי. גם זה הוא צריך? לא מספיק הלקות שלו? בהמשך פשוט קחיבלתי את זה כעובדה. הילד מישקפופר. חשבתי שהוא יעשה לנו בעיות אבל פשוט אמרנו לו שלא מורידים את המשקפים מהעינים, רק באמבטיה, בבריכה ובשינה, והוא עושה מה שאומרים לו. ילד מדהים. קיבל את זה כ"כ יפה. להתראות לכולם. כ"כ נעים לקרוא אותכם. אוהבת ומעריכה. דליה אבן
היי, לא נכנסתי לכאן כשבועיים כי לא היה לי זמן. אבל כשאני נכנסת, זה תמיד כמו לחזור הביתה. למקום בו אני מקובלת, מובנת ורצויה. אז אני מרשה לעצמי קצת ונטילציה בפניכם. אין לי פה עם מי לדבר חוץ מבעלי. וכמה שהוא נהדר, זה לא מספיק. הבנים משתלבים בגן, יום יום מדברים יותר אנגלית ואפילו החלו לשחק קצת עם ילדים אחרים בגן - בעידוד הצוות. הבעיה שכאן, ואני מדברת אחרי שביררתי את הנושא עם אנשי המקצוע, כל האנשים ברמה כלילית בינונית ומעלה שולחים את ילדיהם האוטיסטים למסגרות ואנשי מקצוע פרטיים - אין לכם בכלל מושג כמה כל זה עולה. מעל ומעבר ליכולותינו. עובדה זו גורמת לכך שבמערכת החינוך המיוחד הציבורית נשארים רק הורים בעלי הכנסה נמוכה. ולצערי אנו שייכים לקבוצה זו. בפועל עובדה זו גורמת לכך שאין מי שידחוף ויפעל לשינוי ושיפור מערכת החינוך המיוחד הציבורית. בארץ כולנו השתייכנו אליה וכך היו הורים שדחפו אותה קדימה. בקיצור - פה אין עם מי לדבר. בפועל הביטוי של זה הוא שקיבלנו מורה משלבת משגעת ומנוסה, אבל קלינאית תקשורת שאין לה מושג באוטיזם. אז בקיצור, המון עבודה נופלת עלינו. אנו קוראים, מתענינים, מדברים עם חברים שינם אנשי מקצוע והורים אחרים ומנסים לתרום לבנינו ככל יכולתנו. אני מאוד מתגעגעת ללאה הקלינאית שלנו ממכבי. חבל על הזמן איזו מקצועית + אהבת אדם. אבל - לחדשות הטובות, הבנים יותר ויותר נפתחים לעולמנו החדש פה. יותר יוצרים קשרים עם בני משפחתו של בעלי שהוא אמריקאי במקור. מדהים שהם אוטיסטים שדוברים שתי שפות. לפני שנתיים לא אמרו מילה. לא להאמין. (תרגעו, אין קסמים, הם מדברים ברמה של בני שנתיים והם בני ארבע וחצי). אבל אני שמחה על מה שיש. פחות מתעסקת במה שאין. כשעוד הינו בארץ נאמר לנו שגלעד, אחד מבניי, כנראה זקוק למשקפיים. פה השלמנו את האבחון והוא קיבל משקפיים לפני שבוע. אולי תגידו שאני משוגעת אבל בהתחלה זה ממש דיכא אותי. גם זה הוא צריך? לא מספיק הלקות שלו? בהמשך פשוט קחיבלתי את זה כעובדה. הילד מישקפופר. חשבתי שהוא יעשה לנו בעיות אבל פשוט אמרנו לו שלא מורידים את המשקפים מהעינים, רק באמבטיה, בבריכה ובשינה, והוא עושה מה שאומרים לו. ילד מדהים. קיבל את זה כ"כ יפה. להתראות לכולם. כ"כ נעים לקרוא אותכם. אוהבת ומעריכה. דליה אבן
