כדי לא לחזור על דבריי הנה המאמר ../images/Emo13.gif
כיצד לכתוב שיר: כל כותב שירה מכיר את הנקרא: "השראה רגעית" ההשראה נובעת ממראות, זיכרונות, מחשבות ותחושות. כדי להנציח את רגע ההשראה אנו מוצאים את פיסת הנייר הקרובה ביותר "ומורידים" את התחושות, מחשבות העולות באותו הרגע, בו ברגע כתבנו שיר. אבל לא בהכרח שיר טוב. מאד מפתה לומר: "זה מה שהרגשתי ולכן כך זה יישאר. אני לא יכול לשנות את מה שכתבתי כי אלו הרגשות שלי." ברור שרגשות לא ניתן לשנות אבל את המלים שבחרנו להשתמש בהן בכדי להביע את הרגשות, כן ניתן לשנות. שירה - היא מבט חטוף לתוך הנשמה במעבר שקול/זהיר דרך המחשבה. כשההשראה "מכה בנו" אנו לא רק מוצאים את פיסת הנייר הקרובה ביותר או המזדמנת לנו אלא גם משתמשים במלים הקלות והמזדמנות מהסוג שעולות הכי מהר במחשבה. אלו המלים שאינן בהכרח הבחירה הטובה ביותר מבחינת הכותב, שמן הסתם יכול ומסוגל לברור מלים אחרות "טובות יותר". ראשית, כתבו כל מה שעולה במחשבה ברגע של ההשראה בשלב הבא "תלטשו" את היצירה ותעניקו לה "צליל" יותר מקצועי/ספרותי. זה יכול לקרות בכל רגע: בשנייה שהשינה נופלת עלינו ואין נייר ועפרון זמינים, באמצע ישיבה (כשהיא משעממת), באמצע שיעור, באמצע ארוחה, בנסיעה ברכבת ובעוד סיטואציות. מה שהורדנו אל או על הכתב, זו סקיצה ראשונית בלבד. יש לה חשיבות רבה כי גרעין זה, ממנו יתפתח השיר. אבל מרגע זה אנחנו מתחילים לעבוד, מתחיל התהליך. • בשלב הראשון, אנחנו משפרים את השפה, מתרגמים ללשון שירית, מחפשים מלים נרדפות בלשון יפה/גבוהה יותר. זה שלב לא קל והוא השלב שלוקח חלק ניכר מהזמן, למי שאצלו הכתיבה הספונטאנית, מלכתחילה אינה מובעת בשפה גבוהה. • השלב הבא, הוא לחפש איזה אמצעי אמנותי ניתן לשלב בשיר, אולי דימוי, אם הצלחנו ליצור מטאפורה מקורית, אולי אנאפורה אם יש מוטיב חוזר והשיר מחולק לבתים, אולי פואנטה בבית המסיים, האם צריך לחלק לבתים ואולי לא. האם יש לשיר המסוים סגנון שמבקש חריזה ואם כן אז זה שלב נפרד וקשה מאד, יש ללמוד אותו בנפרד. • השלב הבא- יש לנו כבר קטע בשפה שירית המכיל אמצעים אמנותיים, האם זה שיר מספיק טוב? עדיין לא. עכשיו יש לעבוד על המבנה, עימוד השורות, ושוב לבדוק את החלוקה לבתים, האם נחוצה/מיותרת ? להשתמש בסימני פיסוק – זה אמנם לא חובה בכתיבה המודרנית, העכשווית, אבל יש שירים שאפשר לדלג על סימני הפיסוק ויש שירים שהסגנון שלהם לא מוותר, אז יש לשבת ולברר איפה אתנחתא קצרה(פסיק) איפה אתנחתא ארוכה(נקודה) ותמיד נקודה בסוף כל בית ובסוף השיר. לאחרונה נפוץ מאד בפורום לשים .... בסוף שורה – זה לא מקובל בשירה אלא למעט במקרים מאד מסוימים ולא ארחיב כאן על זה. • זה השלב שאנחנו משערים שהנה יש לנו כבר שיר טוב. עדיין לא. יש להניח לשיר בצד לכמה שעות ואני ממליצה ליממה תמימה. רק אז לחזור אל השיר ולקרוא אותו "ממרחק" רגשי, לנסות לקרוא אותו "מבחוץ" כקורא זר, עד כמה שניתן. לנסות להבין אותו, את הרעיון שבו. לבדוק האם נשמר הרצף הרעיוני, האם יש רצף בין שורה לשורה, בין בית לבית ולאורכו של כל השיר. • ועברנו לשלב הבא - בשלב זה אנו בוחרים כותרת לשיר - תמיד נקרא את השם של השיר תחילה ולכן הוא יכול להפתיע וגם לחזק, להדגיש את השיר שבא אחריו, או אפילו לא להיות בכלל (שירים חסרי שם) וכך שם השיר פועל אפילו בהעדרו. השורה הראשונה, יכולה להיות שם של שיר וגם להיות המוטיב המרכזי של השיר, הקו המנחה, ציר ההבעה (כותרת אינטגרלית). שם השיר יכול להיות גם מטאפורה ובגלל מרכזיותו וחשיבותו של השם. שם השיר יכול להיות מוטו, פסוק, ביטוי ידוע או ציטוט, ובתנאי שימלא אחר ציפיות הקורא, בשיר עצמו. • בתום השלבים הללו יש מקום לעיבוד אחרון, הגהה נוספת, קריאות חוזרות והתבוננות חוזרת, שלב זה ניתן ליישם רק אחרי ששוב הנחנו ליצירה לזמן מה. לסיום אני רוצה להוסיף בקשר ליחס בין המשורר/כותב ליצירתו. המשורר/הכותב כידוע אינו בהכרח הדובר ביצירה אותה כתב, מכאן שאין הוא מצפה מיצירתו לדבר לאחר פרסומה, יש משוררים שכתיבתם מראש אינה מצפה לדבר אלא להוליד את השירה. באחד המאמרים קראתי השאלה יפה: למה דומה השירה ? להרגשת הרכּב הרוכב על גב סוסתו ומרגיש אשמה על שהוא נטל על גבה. פרסום השירה אינו כפעולת הרכיבה אלא כהסרת האוכף מגב הסוסה ולא בכדי לשחרר את הסוסה מהנטל אלא כביטוי שאין הוא יכול לשחרר את הסוסה מהנטל והאשמה תמשיך לכרסם בו. כלומר השיר פורסם ברבים כהודאה – אלו מחשבותיי ואיתם אני חי. ציטוט של סטדמן: "שירה היא אמנות והיא אם כל האמנויות. היא הקלה ביותר מבחינת היכולת והקשה ביותר להשגת ההשתקפות האמיתית" סטדמן, משורר אמריקאי. קסנדרה
