היי ספייקי
למרות השם הקוצני לא מצאתי אצלך אף קוץ! בוא נראה, יש לי המון מה להגיד לך אבל לאט לאט. נתחיל עם הבכי. מכל מה שסיפרת, שזה חתיכת תיק לאחד בגילך, תגובת הבכי היא הכי נורמאלית והכי תואמת... אבל מצביעה על דיכאון קל. לא משהו נוראי שמפיל אותך ומשתק אותך לגמרי, אבל בהחלט רואים איך הוא השתלט לך על הריכוז והחשיבה. את עניין הריכוז אתה רואה בבית הספר, נכון? פתאום הקליטה ירדה בהכל - לר רק במקצועות שאתה פחות אוהב או משהו כזה. לגבי החשיבה - בדיוק כתבתי על זה לפני כמה ימים, על סגנון החשיבה הדכאוני שרואה את העולם בשחור ולבן, בניבויים ובהכללות גורפות. דוגמא? בבקשה: " וכולם אוהבים את זה [לצאת לפאבים]", "רק אני נשאר בבית בודד וגלמוד בלילות שישי", "זו הדרך היחידה (או לפחות הנפוצה ביותר) להכיר חברות"... טוב, הבנת את הפרינציפ נכון? אין לי יותר כוח להעתיק משפטים. התחושה שאין מוצא ואין פתרון גם היא אופיינית לדיכאון. פתאום, גם האדם החכם ביותר לא מצליח לראות אופציות. העולם נראה לו כמתנהל על מסלול ידוע מראש (ניבוי) ללא דרכים אלטרנטיביות (צמצום החשיבה). אז מה עושים? אתן לך לפחות 4 אלטרנטיבות שאינן סותרות אחת את השנייה ואפשר לעשות את כולן במקביל או בטור כראות עיניך: 1) ללכת למטפל (פסיכיאטר שגם יודע לדבר לא רק לרשום תרופות) ולהשאיר לשיקולו אם יש מקום לטיפול תרופתי שדרך אגב הכי עוזר ברמת מצב הרוח והכוחות בטווח הקצר. כלומר אם אתה צריך שמשהו "שירים אותך" מהכסא ויחזיר לך את מצב הרוח ואת הכוחות זה הפתרון הכי יעיל... שוב, בטווח הקצר. זה לא מספיק כי צריך גם לפעול. 2) אם מטפל זה משהו מפחיד ואתה לא רוצה, יש את קבוצות התמיכה של
סהר כאן בתפוז שמתמחים בדיכאון ויכולים לעזור לך בתמיכה מיידית. 3) יש ספר שאני ממליצה עליו בחום שנקרא "בוחרים להרגיש טוב" ונכתב ע"י אחד בשם דר´ ברנס. שם יש עצות מאוד פרקטיות ואפשר גם כ- do it yourself. זהו ספר שמלמד אותך צעד אחר צעד איך לצאת מלופ החשיבה הדכאונית. זהו ספר המקנה כלים קוגניטיביים להתמודדות עם מצבי חיים. 4) העצה הרביעית קשורה למצב דכאוני והיא הכי קשה ליישום אבל גם הכי עובדת: פעם ביום צא להליכה נמרצת או לפעילות גופנית אחרת שמקובלת עליך ועשה זאת עד שאתה ממש מזיע. לא צריך להיות בכושר, רק צריך להגיע לרמת "שוויץ" רצינית. יכול להיות שאתה תזיע תוך שתי דקות, אז זו תהיה "מנת" הכושר היומית. במקביל, לרדת מקופאין שקיים גם בקולה. שוקולד לעומת זאת, עם אחוזי קקאו גבוהים (מריר) דווקא מומלץ פעם ביום כשליש חבילה. עד פה עצות ועכשיו גם משהו מנחם. החיים הם כמו מרוץ מרתון. יש אצנים שנראה כאילו הם משיגים אותך בטווח הקצר אבל חלוקת האנרגיה שלהם היא אחרת. על מה אני מקשקשת? על זה שאולי בגיל 18 נורא כיף לצאת לרקוד בפאב אבל כשמגיעים לעסק הרציני שנקרא "חיי משפחה" הולך ופוחת מספר הבנות שמוכנות להסתמך על כישורי הריקוד על שולחנות של בן הזוג שלהם. אתה נשמע לי כאחד שנמצא על המסלול להיות מאוד מבוקש בעוד זמן מה!! חכם, רהוט, נעים הליכות, רומנטי, כנראה גם בעל פוטנציאל טוב לפרנס ולהיות אבא טוב... אין טוב מזה! כמו שאני מתרשמת, כל שעליך לעשות כרגע זה לטפל בדיכאון ולהצליח במסלול הלימודים שקבעת לעצמך... קרא הרבה, דבר באינטרנט, עשה רק מה שאתה אוהב, התפתח והייה מי שאתה. בסופו של דבר אין אדם יותר מושך מאדם אותנטי, שלם עם עצמו שלא רק יודע לאהוב אחרים אלא גם אוהב את מי שהוא. בקשר להוריך: אין לי הרבה מה להגיד חוץ מהעובדה המצערת שעליך להשלים עם זה שהם לא האנשים הכי מתחשבים. לא אחד בשני ולא בך. זה לא משהו שאתה צריך לקחת על אחריותך ולא להכנס בנסיון לפשר - ככה הם. לפחות עכשיו אתה יודע איך לא לגדל ילדים! או איך לא לבנות זוגיות... גם זה משהו! לסיכום: יש לך עבודה לעשות אבל האנרגיה לא צריכה להיות מופנית כרגע ל"בחורות" או ל"הורים" אלא לטיפול ולטיפוח עצמי. הפשל שרוולים והראה לנו ממה אתה עשוי, ספייקי!
גם אני לא הייתי אף פעם במצבים האלה (מלבד עכשיו - אבל זה לא נחשב כי אני לא אובייקטיבי...) אז אני נאלץ (בשמחה!) להאמין לך ולקוות שיבוא אותו יום. לאבא שלי יש חבר, בן 52 בערך, שהוא עדיין רווק... פתטי... והוא מנסה להתחיל עם בחורות בנות 20+. אני רק מקווה לא לסיים כמוהו ולמצוא את האהבה האמיתית שלי מתישהו. בקשר להורים - גם אני חשבתי שאם אני אשוחח איתם זה יעזור. אבל בזמן שהם רבים ואני מנסה לפייס - אני סתם חוטף צעקות. בזמנים של "שלום", ואני מנסה להעלות את הנושא (גם כשהם ביחד וגם עם כל אחד בנפרד), הם לא רוצים לדבר על זה כי זה סתם ירגיז אותם ועד שסוף סוף הם הצליחו להגיע להפסקת אש, הם לא רוצים להתרבגז שוב... אני באמת לא קורא להם יותר חברים... אני כרגע בתהליכים של חיפוש קבוצת חברים חדשה אבל זה ממש ממש קשה לי להתנתק בבת אחת גם מהחברים שלי לכיתה (שעליהם סיפרתי לך) וגם מהחבר הכי טוב שלי כבר 18 שנה שפתאום משום מה לא רוצה אותי יותר
אל תדאגי, מירב, עזרת הרבה עכשיו יש בי לפחות שביב של תקווה למצוא חברה מתישהו... (נקווה שזה יהיה בקרוב)