עזרה.

[אוֹריה]

עזרה.

שלום. אני צריכה את עזרתכם/ן, ואני מאוד מתנצלת על השאלות הטכניות שלי, בנושא כל כך רגיש ואישי. השבוע התחלתי לעבוד על הסרט שלי, ותהיה בו סצנה אחת של אזכרה. מימיי לא הייתי באזכרה, ואני לא יודעת איך הדברים מתנהלים. בקצרה, הסצנה היא כזו: אחד עשר חודשים אחרי פטירתו של עידו, האזכרה הראשונה. מעט אנשים לבושים שחור עומדים סביב הקבר של עידו. האזכרה עוד לא התחילה. רועי, החבר הכי טוב של עידו (שנפטר, ז"ל) מגיע, וכל המבטים מופנים אליו. שני אנשים ניגשים אל רועי ולוחצים לו את היד. אמא של עידו ניגשת אל רועי גם, בעיניים דומעות ובחיוך עצוב, והם משוחחים מעט. הבעיה היא באמינות של הסצנה. אף פעם לא נכחתי בהלוויה, ולכן אני לא יודעת אם הסצנה היא אמינה, צמודה למציאות. ומכאן נובעות השאלות שלי.. האם המשפחה הקרובה והחברים מקדימים? האם עומדים סביב הקבר לפני שהאזכרה החלה? האם האזכרה מתחילה בדיוק כמתוכנן, או שייתכנו עיכובים? האם ייתכן שהתחבורה תאחר? הרָב מגיע לפני כולם, או בשעה המתוכננת? כל דבר שנראה לכם/ן לא אמיתי בתיאור שלי, אני אשמח לקבל את תיקונו. ושוב, אני באמת מתנצלת על השאלות הטכניות והמעשיות הללו, כשהנושא הוא כל כך כואב. פשוט חשבתי שאוּכל לקבל כאן, בפורום שדנים בשכול ובאובדן בפתיחות ובשיתוף, תשובות וחוות דעת. כל תגובה תתקבל בברכה, *תודה רבה* מראש.

 

[w o n d e r i n g]

אממ.. מהנסיון שלי..

אני זוכרת שבאחד עשרה חודשים כולם הגיעו קצת יותר מוקדם מהשעה המתוכננת, וחיכו בכניסה לבית הקברות, בשעה במיועדת כולם החלו ללכת לכיוון קברו, היום המון אנשים, כמו בהלוויה, חיכינו רק לאימו שהגיע כשבענייה כבר לא היו כבר דמעות, זה אחד עשרה חודשים של סבל לא נורמלי, ועצב בלתי רגל, אימו רק צעקה תוך כדי בכי היסטרי, איש התפילה הגיע בשעה המיועדת, חיכה רק לאם שתתישב (כיוון שלא יכלה לעמוד ולהחזיק את עצמה) ואז התחיל בתפילה, כולם כמו בהלוויה הזילו דמעות, השוני היחיד בין ההלויה לאזכרה של האחד עשרה חודשים היא העיכול שעדיין לא בשלמותו, הכאב הוא אותו כאב, אני חושבת שנהוג לחכות קודם להורים ולא לאורחים, קשה לי להאמין שהאם תוכל לפתוח את פיה ולשוחח עם חבריו, כי הכאב חונק וזה כמעט בלתי אפשרי, ככה לפחות באזכרה של ידידי היה, כל דבר לגופו.

 

[אוֹריה]

...

שמיים וארץ, את אומרת.. (לא יכולתי לעשות את ההשוואה ללוויה, כי גם בלוויה מעולם לא הייתי. אף פעם לא הייתי בבית קברות). לקחתי הרבה לתשומת ליבי, עזרת לי מאוד. תודה! והתגובה שלך מעלה אצלי את השאלה על האזכרות הבאות. האם באזכרות הבאות, השנייה, השלישית וכולי, הדברים מתקרבים יותר לתיאור שלי? אני באמת מצטערת לשמוע שאיבדת ידיד, צבט לי בלב, לקרוא את זה. ותודה רבה לך על ההענות ועל התייחסות. באמת.

 

[meshi4]

תגובה.

מי הם שני האנשים שניגשים לחבר?חברים?מכרים?משפחה? בדרך כלל המצב הפוך------החבר ניגש לאמא. המשפחה בדרך כלל מגיעה בזמן. יתכנו עיכובים להתחיל את האזכרה------כשממתינים לאחד מבני המשפחה שהתעכב מאיזה סיבה.

 

[אוֹריה]

תגובה לתגובה.

חברים, מכרים, משפחה. מבחינתי, זה לא משנה. ככה שאם יש משמעות לזהות שלהם, אני אשמח אם תייעצי לי, מי כדאי שהם יהיו, מה הם אמורים להיות. אני מתחילה להבין עכשיו את הדברים הרבה יותר לעומק.. ויכול מאוד להיות שהסצנה שאני בניתי היא הפוכה ממה שקורה במציאות, במתכוון. (הסיפור הוא לא סיפור מקורי). תודה רבה על ההתיחסות ועל הסיוע! אני מעריכה את זה.

 

[liat1953]

שלום לך אוריה

ראשית אני רוצה להביע שמחה בשבילך שעדין לא ביקרת בלוויה ואיחולי שגם לא תבקרי בבית עלמין... באשר לסצנה והבגדים השחורים,אני אישית ממש לא בעד הבגדים השחורים,השחור הוא פנימי ולא חייבים להפגין אותו כלפי חוץ...זו הערת ביניים...שלי.... מה שאני נוהגת לעשות זה להגיע מספר שעות לפני האזכרה להיות לבד עם בני עוד לפני שכולם מגיעים. לקראת האזכרה,אנחנו ההורים מגיעים מעט מוקדם מהשעה היעודה על למנת לפגוש בכל האנשים שמגיעים.בשעה שנקבע ניגשים לכוון הקבר,הרב אומר את דבריו ולאחר מיכן אם יש מי שרוצה לקרוא דברים זה נעשה בסיום בהנחית הרב...הוא שואל עוד לפני תחילת האזכרה אם יש מי שרוצה לשאת דברים. לאחר תום הדברים ,עוד נשארים כמה דקות להתיחדות ואז כל אחד מניח אבן קטנה על הקבר(איני יודעת מה אמור לסמל אבל אני מאד סולדת מכך אך נותנת לעשות זאת,כי מי אני שאשנה מנהגים)כולם עוברים ולוחצים את ידי ההורים והאח ואיש איש לדרכו וחלק מהבאים אחרי האזכרה מגיעים לביתנו. אם את רוצה לשאול עוד שאלות ,אשמח לענות... בהצלחה

 

[w o n d e r i n g]

תראי,

אני חושבת שלהורים מוד חשוב לשמור על קשר עם החברים הטובים של הבן, ככה שאולי כדאי לך בשביל הסרט שאלה יהיו חברים הטובים של הבן, ושהם יגשו לאם, קשה לי להגיד לך, כי עדיין לא הייתה אזכרה של שנתיים שלוש ומעלה.. עברה רק שנה וחצי..

 

[w o n d e r i n g]

נ.ב

גם לחברים מאוד קשה, ומעוניינים לשמור על קשר עם הורי החבר, שתלא תדעי צער!