באופן כללי (ואישי)
לא ידוע לי על משפחות עם ילדים שחיות במנזרים (ואני מדברת על מנזרי זן), כך שלא נולדים לתוך מנזר אלא מתקבלים אליו אם רוצים. מי שרוצה להתקבל פשוט בא ודופק על הדלת. בדרך כלל מקבלים דחיה מיידית. זה המבחן הראשון - אם האדם נחוש ובעל רצון אמיתי להתקבל למנזר הוא ממשיך להמתין ליד הדלת ולבקש להכנס, על אף הדחיות החוזרות ונשנות. זה יכול להמשך ככה כמה ימים. אם הוא לא מתייאש הוא מוכנס למנזר בסופו של דבר. יכולות להיות כמה סיבות לרצות להכנס למנזר זן. יש כאלה שבאמת רוצים לתרגל, ויש כאלה שאבא שלהם מחזיק מקדש בודהיסטי באיזור המגורים שלהם (בתור פרנסה), והם רוצים לרשת ממנו את המשרה בבוא היום. אלה נכנסים למנזר כדי לקיים אורח חיים שנהוג בו במשך תקופה מסויימת, ללמוד איך לקיים טקסים שונים וכד', ולא תמיד התרגול של המדיטציה הוא בראש מעינייהם...
. אורח החיים מאוד מסודר ומובנה. קמים בערך ב 5 בבקר ישר למדיטציה, שירת סוטרות, ממשיכים בארוחת בקר (דיסת אורז - יאמי), עבודה בסביבת המנזר (עישוב, כביסה, ניקוי, בישול) עוד מדיטציה... יש ימים שבהם שומעים שיעור מפי ה"רושי" (המורה), לפעמים יוצאים לקיבוץ נדבות. כל הדברים האלה הם פעולות שמקיימים תוך כדי נסיון לשמור על מודעות גבוהה. קשה לי לומר כמה זמן נשארים במקום כזה. אני מניחה שרוב היפנים שבאים למנזר כדי "ללמוד עבודה" מתייחסים לתקופה הזאת כמו לשירות צבאי - משהו שצריך לעשות ולגמור אתו. מי שבא בשביל התוכן (בתוכם הרבה מערביים) נשאר מן הסתם עד שהוא בא על סיפוקו (או מתייאש). מקוה שעניתי לך על השאלות. יש לי עוד מה לפרט אבל לא ברור לי באיזה כיוון אתה מעונין - ולאיזה צורך? דרך אגב - פה בתפוז יש פורום בשם "זן והעיר הגדולה" וגם שם יש בעלי נסיון בחיים במקדש (אם כי נדמה לי שבקוריאה).
