עזרה
שלום , כבר הרבה שנים אני מרגישה שאין לי כוח לכלום , ואין לי כוח לסיטואציות חברתיות ולא לצאת לעבוד . כל הסביבה שלי צועקת אליי והם מבקשים שאני אתעורר כבר שאני אשים לב שאני לא יכולה להיות ככה . אמרתי להם שאני לא מסוגלת נפשית לצאת לעבודה והם פשוט אומרים לי שאני עצלנית ולא מודעת וכל הזמן אומרים שככה כולם עושים ואם כולם יכולים לצאת לעבוד אז גם אני יכולה ולכולם קשה וצריך להתמודד ולהפסיק להתבכיין . איך אני אוכיח להם שבאמת אין לי כוח נפשי לקום מהמיטה , לא סתם כי אין לי חשק. הם לא מבינים , הם אומרים שיש לי חיים די טובים ואני צריכה להגיד תודה על מה שיש לי , אבל זה באמת לא קשור , אני אומרת תודה על מה שיש לי אבל אני עדיין בדיכאון . ובכל פעם שאני אומרת להם ומסבירה להם שבא לי למות אז הם אומרים לי לשתוק ולסתום את הפה , ומתנהגים אליי כאילו אני סתם רוצה להתלונן ועוד סתם מקטרת על שטויות . הם באמת אוהבים אותי , אני יודעת את זה אבל הם מתעניין אליי כאילו אני בקפריזות של גיל ההתבגרות או משהו , וזה ממש לא ככה, כל הזמן אומרים שאני מתנהגת כמו ילדה קטנה, אבל זה באמת לא ככה, מה שאני מרגישה אני מרגישה באמת (דרך אגב אני בת 24, סתם רציתי להוסיף) , נמאס לי שאני צריכה להוכיח שאני מרגישה חרא וזה לא סתם עצלנות והתבכיינות, נמאס לי שאני צריכה להוכיח שאני מרגישה חרא ודיכאון ולהתנצל על זה. וניסיתי, באמת שניסיתי לעבוד ולצאת למקומות ועם אנשים אבל ההרגשה שיש לי בבטן לא נעלמת והם לא מבינים. אולי אני באמת לא בסדר? אולי הם צודקים ואני טועה ?
שלום , כבר הרבה שנים אני מרגישה שאין לי כוח לכלום , ואין לי כוח לסיטואציות חברתיות ולא לצאת לעבוד . כל הסביבה שלי צועקת אליי והם מבקשים שאני אתעורר כבר שאני אשים לב שאני לא יכולה להיות ככה . אמרתי להם שאני לא מסוגלת נפשית לצאת לעבודה והם פשוט אומרים לי שאני עצלנית ולא מודעת וכל הזמן אומרים שככה כולם עושים ואם כולם יכולים לצאת לעבוד אז גם אני יכולה ולכולם קשה וצריך להתמודד ולהפסיק להתבכיין . איך אני אוכיח להם שבאמת אין לי כוח נפשי לקום מהמיטה , לא סתם כי אין לי חשק. הם לא מבינים , הם אומרים שיש לי חיים די טובים ואני צריכה להגיד תודה על מה שיש לי , אבל זה באמת לא קשור , אני אומרת תודה על מה שיש לי אבל אני עדיין בדיכאון . ובכל פעם שאני אומרת להם ומסבירה להם שבא לי למות אז הם אומרים לי לשתוק ולסתום את הפה , ומתנהגים אליי כאילו אני סתם רוצה להתלונן ועוד סתם מקטרת על שטויות . הם באמת אוהבים אותי , אני יודעת את זה אבל הם מתעניין אליי כאילו אני בקפריזות של גיל ההתבגרות או משהו , וזה ממש לא ככה, כל הזמן אומרים שאני מתנהגת כמו ילדה קטנה, אבל זה באמת לא ככה, מה שאני מרגישה אני מרגישה באמת (דרך אגב אני בת 24, סתם רציתי להוסיף) , נמאס לי שאני צריכה להוכיח שאני מרגישה חרא וזה לא סתם עצלנות והתבכיינות, נמאס לי שאני צריכה להוכיח שאני מרגישה חרא ודיכאון ולהתנצל על זה. וניסיתי, באמת שניסיתי לעבוד ולצאת למקומות ועם אנשים אבל ההרגשה שיש לי בבטן לא נעלמת והם לא מבינים. אולי אני באמת לא בסדר? אולי הם צודקים ואני טועה ?