סופרת מגירה
New member
עזרה?
שלום,
אני מרגישה נורא. אני יודעת שכל המחשבות שיש לי הן מאוד פריווילגיות - כשם שאדם לא חושב על חוסר באהבה כשאין לו מים, לא הייתי חושבת על מה שמעסיק אותי כרגע אם היה לי מחסור בחברה ואנשים.
עד היום, ואולי בעצם גם כרגע, החיים שלי נמצאים במסלול יותר 'חברתי' מאשר 'עיוני'. זאת אומרת, אני מעולם לא התעניינתי במיוחד במתמטיקה, פיסיקה ורובוטיקה, אלא יותר נהניתי (או לפחות כך חשבתי) מאנשים, שיחות עם אנשים ותקשורת איתם.
אבל לאחרונה התחילו לי מחשבות ושאלות טורדניות - האם אני אכן נהנית משיחות עם אנשים? מתקשורת איתם? ולמה רק משיחות, בעצם? סיפרתי לעצמי שאני אוהבת אנשים ולדבר עם אנשים, שכיף לי עם החברים שלי, שאני אוהבת לכתוב שירה ומשחק (דרמה). האם זה נכון?
זו מחשבה מאוד מלחיצה, לכן באופן טבעי ניסיתי להרגיע את עצמי ולאסוף 'הוכחות' שאני באמת נהנית מכל אלו. והאמת היא שאני לא יודעת. אני יודעת שכתוב לי ביומן דברים כמו 'נהניתי לדבר איתו', אבל אני מרגישה כאילו כל מה שאני 'מרגישה' זה בעצם סיפורים שאני מספרת לעצמי. עכשיו אפילו כשאני צוחקת או מחיייכת, חיוך אמיתי, לא מזויף, אני פתאום שואלת את עצמי - רגע, באמת טוב לי? אני באמת שמחה כרגע? ואני מרגישה ריק. רובוטית. מנותקת מהרגשות שלי. אני אבודה, אבודה בעצמי, במחשבות האלו.
אני זיוף. אמרתי לעצמי שהיתה לי שנה נהדרת, אבל כשאני חושבת אחורה על זמנים כאילו טובים יותר אני חושבת שההבדל היחיד הוא שאז לא הייתי מודעת לזה שהמצב הכי טוב אליו אני יכולה לשאוף הוא לא סבל אקטיבי. כלומר, אני נעה מספקטרום של לסבול, עד לא לסבול. אין טוב. אין הנאה. יש רק לא לסבול.
ומה הטעם? מה הטעם לעבור תקופות כל כך רעות רק כדי להגיע לזמן שהוא כלום - ריק, רק לא רע אקטיבית?
רוב אם לא כל החברים ששאלתי אמרו לי שכן, הם נהנים משיחות עם אנשים. אבל למה הם התכוונו? ממה הם נהנו? אולי אני פשוט שונה? אולי כל מסלול החיים שלי צריך להיות שונה?
אני לא רק מפחדת מהמחשבה על שינוי, על כך שאולי אני פשוט באמת נהנית מדברים שונים, אלא מזה שכאילו כבר מצאתי. כאילו כבר מצאתי אנשים שטוב לי איתם ודברים שטוב לי לעשות, אני לא מאמינה שהבעיה היא באקט עצמו אלא בי ובחוויה שלי אותו.
ואולי רק עצם התעסקות והניתוח שלי את החוויות גורם להן להיות פחות מהנות?
גם לזה אני לא מצליחה להאמין לחלוטין.
מישהו חווה משהו כזה בעבר? תובנות? האם זה דיכאון? האם אני פשוט בן אדם כזה, שלא כל כך נהנה מדברים?
שלום,
אני מרגישה נורא. אני יודעת שכל המחשבות שיש לי הן מאוד פריווילגיות - כשם שאדם לא חושב על חוסר באהבה כשאין לו מים, לא הייתי חושבת על מה שמעסיק אותי כרגע אם היה לי מחסור בחברה ואנשים.
עד היום, ואולי בעצם גם כרגע, החיים שלי נמצאים במסלול יותר 'חברתי' מאשר 'עיוני'. זאת אומרת, אני מעולם לא התעניינתי במיוחד במתמטיקה, פיסיקה ורובוטיקה, אלא יותר נהניתי (או לפחות כך חשבתי) מאנשים, שיחות עם אנשים ותקשורת איתם.
אבל לאחרונה התחילו לי מחשבות ושאלות טורדניות - האם אני אכן נהנית משיחות עם אנשים? מתקשורת איתם? ולמה רק משיחות, בעצם? סיפרתי לעצמי שאני אוהבת אנשים ולדבר עם אנשים, שכיף לי עם החברים שלי, שאני אוהבת לכתוב שירה ומשחק (דרמה). האם זה נכון?
זו מחשבה מאוד מלחיצה, לכן באופן טבעי ניסיתי להרגיע את עצמי ולאסוף 'הוכחות' שאני באמת נהנית מכל אלו. והאמת היא שאני לא יודעת. אני יודעת שכתוב לי ביומן דברים כמו 'נהניתי לדבר איתו', אבל אני מרגישה כאילו כל מה שאני 'מרגישה' זה בעצם סיפורים שאני מספרת לעצמי. עכשיו אפילו כשאני צוחקת או מחיייכת, חיוך אמיתי, לא מזויף, אני פתאום שואלת את עצמי - רגע, באמת טוב לי? אני באמת שמחה כרגע? ואני מרגישה ריק. רובוטית. מנותקת מהרגשות שלי. אני אבודה, אבודה בעצמי, במחשבות האלו.
אני זיוף. אמרתי לעצמי שהיתה לי שנה נהדרת, אבל כשאני חושבת אחורה על זמנים כאילו טובים יותר אני חושבת שההבדל היחיד הוא שאז לא הייתי מודעת לזה שהמצב הכי טוב אליו אני יכולה לשאוף הוא לא סבל אקטיבי. כלומר, אני נעה מספקטרום של לסבול, עד לא לסבול. אין טוב. אין הנאה. יש רק לא לסבול.
ומה הטעם? מה הטעם לעבור תקופות כל כך רעות רק כדי להגיע לזמן שהוא כלום - ריק, רק לא רע אקטיבית?
רוב אם לא כל החברים ששאלתי אמרו לי שכן, הם נהנים משיחות עם אנשים. אבל למה הם התכוונו? ממה הם נהנו? אולי אני פשוט שונה? אולי כל מסלול החיים שלי צריך להיות שונה?
אני לא רק מפחדת מהמחשבה על שינוי, על כך שאולי אני פשוט באמת נהנית מדברים שונים, אלא מזה שכאילו כבר מצאתי. כאילו כבר מצאתי אנשים שטוב לי איתם ודברים שטוב לי לעשות, אני לא מאמינה שהבעיה היא באקט עצמו אלא בי ובחוויה שלי אותו.
ואולי רק עצם התעסקות והניתוח שלי את החוויות גורם להן להיות פחות מהנות?
גם לזה אני לא מצליחה להאמין לחלוטין.
מישהו חווה משהו כזה בעבר? תובנות? האם זה דיכאון? האם אני פשוט בן אדם כזה, שלא כל כך נהנה מדברים?