עזרה...

[דהירה בלילה]

עזרה...

שלום לכם. אני חדשה כאן. מחפשת עזרה ויעוץ לגבי התנהלות מול ביתי הבולמית (בת 23).... יש הצעות?

 

[אלומת האור]

ברוכה הבאה

אני יכולה רק להפנות אותך למקום ששינה את חיי

http://www.oa-israel.org/

 

[levshavur]

לדהירה בלילה

שלום לך
אני אמנם לא אמא אבל אני חושבת שטוב תעשי אם תביאי לה מאמרים עם הסבר על הבולמיה וההשלכות של זה לטווח הארוך . אני לא חושבת שצריך להלחיץ אותה או להפחיד..רק לתמוך ולהציע לה ללכת לטיפול פסיכולוגי ודיאטנית...חומר קריאה ומאמרים תוכלי למצוא בספריית דעת ביד שרה בירושלים (הם שולחים את המאמרים הבייתה ובחינם...)
כוח הרצון שלה להשתנות זה בידיים שלה ואת יכולה להיות שם לייעץ, לתמוך לא לכעוס כי זה ירתיע..
מקווה שאוליי עזרתי במשהו...
לבשה..

 

[חורה]

בתור מי שחטפה הרבה

מההורים שלה.
אל תחשבי בכלל על לבקר אותה אותה להעיר לה.
זה לא עוזר, זה רק פוגע ומחמיר את המצב.
הדבר הכי טוב שאת יכולה לעשות זה לתמוך בה ולתת למטפל מקצועי לעשות את העבודה.
לפעמים הורים חושבים שאם הם ייתערבו הם יפתרו את הבעיה. אבל בפועל הם גורמים למצב להדרדר

 

[TinaBa]

קודם כל- ברוכה הבאה.

כמה שאלות שיכולות לסייע להבין מה המצב-
האם ההפרעה "של השולחן"? האם ניתן לשוחח איתה על כך?
מה טיב הקשר לכן?
האם היא מטופלת או טופלה בעבר?
האם היא מביעה רצון להחלים?

אני חושבת שהעצה הטובה ביותר שאני יכולה לתת לך היא לטפל בהפרעה באופן מקצועי בהקדם האפשרי. ושימי לב לשני הדגשים- הטיפול המקצועי והדחיפות במתן הטיפול.
לדעתי ומנסיוני לא ניתן לטפל באמת בהפרעת אכילה כלשהי ללא גורם מקצועי ספציפי לנושא. ולגבי הדחיפות-מחקרים רבים מראים שככל שמטפלים בשלב מאוחר יותר, קשה יותר להשתחרר מהדפוסים החולים.

אם ניתן לדבר על הנושא והקשר שלכן טוב- לדעתי כדאי פשוט לדבר. להעלות את החשש שלך בפניה, להביע את האהבה והדאגה שלך ולהציע טיפול...
אם המצב אינו כזה, מניחה שיהיה קשה להגיע אליה בשיחה, וצריך לחשוב על פתרון אחר. אולי להתחיל מללכת בעצמך לאיש מקצוע ולהתיעץ איתו.

עוד דבר שחשוב לזכור- טיפול בה"א הוא כמעט תמיד טיפול מערכתי וכולל בתוכו גם את המשפחה ובעיקר את ההורים. חשוב שתהיי מוכנה לתהליך הזה.

 

[דהירה בלילה]

תודה

תודה על התשובה המעמיקה. כמובן, כמו כל דבר בחיים, גם כאן יש כמה פנים. אנחנו יכולות לדבר על הנושא אבל לא לגמרי פתוח ובחופשיות. היא אוכל כשאני לא נמצאת. ברור לנו שהיא מקיאה. היא הייתה בטיפול שנים אבל הודתה שהלכה בשביל המשפחה ולא באמת טיפלה בעצמה. מדי פעם מדברת על הצורך בטיפול אבל לא עושה שום דבר בעניין. היא בת 23 - לא גיל שאני יכולה לומר לה מה לעשות. אני מביעה את דאגתי. קשה לי מאד לראות אותה ככה. וכמובן שברור שההפרעה היא רק סימפטום של בעיה נפשית אחרת. קשה לה וקשה לי....
תודה

 

[TinaBa]

אני לא יודעת איפה אתן גרות, אבל אולי שווה לפנות למרפאה לה"א ולהתייעץ... לבדוק ביחד את המוטיבציות...

אני יכולה להגיד שעבורי אחד הדברים שהכי מעודדים אותי לוותר על ההפרעה זה לראות את כל מה שאני מפסידה. כשאני נוכחת למחיר שאני משלמת, קשה יותר לרצות להישאר שם ולהיאחז בסמפטומים.

הבחירה ללכת טיפול צריכה להיות שלה. אחרת זה לא יעבוד...

אגב, את מוזמנת להפנות אותה לפה (בעדינות). אולי היא תמצא פה שפה משותפת עם בנות אחרות שמתמודדות עם דברים דומים, ואולי זה יאפשר לה לבחון יותר לעומק אם היא רוצה טיפול או לא.

ועוד משהו- יש חשיבות עצומה לזה שאת רואה אותה. רואה שקשה לה. שם בשבילה.... תמשיכי. זה מגיע וחודר גם מחסומים קשים, גם אם לפעמים קשה לראות את זה...