עזרה

[1תל אביבית]

עזרה

היי כולם מישהו יכול להגיד לי אם יש בי משהו לא בסדר? אמא שלי נפטרה לפניי שנתיים ואני לא מתגברת זה פשוט לא עובר אני מוזרה?? איך מתגברים בכלל על דבר כזה? ואני כולה בת 18 עכשיו.

 

[אחת מהצד]

שלום לך, אחת תל אביבית.

ככה.. בכמה משפטים כאילו פשוטים את שואלת את השאלות הכי עמוקות. הניסיון להבין ולהקיף מה זה להתגבר. ועל מה מתגברים בעצם.. ומה לא עובר. ומעל להכל.. מה זה "לא בסדר". אז כל אחד ואחת עם התשובות שלו/ה לשאלות האלה. וכדאי לך לקרוא את מה שנכתב פה בימים האחרונים על ואל הורים שנפטרו.. ותגידי.. מה את מצפה שיעבור? ולמה את חושבת שאת מוזרה? ומה זה להתגבר לדעתך (שאם לא קורה אז את מרגישה לא בסדר ומוזרה) ובכלל.. לפני שאני מבינה מה שאת מתכוונת כשאת שואלת.. אז ברוכה הבאה וחג שמח לך 1 מהצד

 

[פיראט*]

האמיני שיהיה טוב

נדמה לי שזה היה יאיר לפיד שבמדורו בעתון כתב פעם_ והציטוט אינו מדויק- שכל מי שמת לו מישהוא משתגע . ואחר כך הוא מחכה שזה יעבור לו. זה לא עובר, רק מתרגלים. מתרגלים לכאב, לאי נכחותו של האחר. ןאם זו אמא, ועד בגיל כל כך צעיר? למה את מצפה? שיהיה לך טוב? - יהיה לך! יהיה לך קל? אולי, פעם. בינתיים צריך להתרגל. זה תהליך ארוך, מתיש, דורש מאמץ ואמונה. צריך לנסות להעלות את הרגעים הטובים. לנסות לזכור עם חיוך. לנסות ולשמר רגעים שיקרים. לא מתימרת לדעת, חושבת בקול רם. אולי גם טיפ טיפה לעזור מה שבטוח שאת לא מוזרה. הכל בך בסדר.

 

[JOE22]

היי לך תל אביבית

ראשית אני יכולה להגיד לך שהכל בסדר איתך ולא את לא מוזרה כלל. אנשים מבחוץ שלא מכירים באובדן של אדם הקרוב לליבנו לא יכולים לחוש את הכאב כמו שאת. אני כמוך גם לא מתגברת,אני גיליתי שאיפשהוא הפסקתי לחיות לאחר מותו. אני לפעמיים מרגישה אשמה שאני יוצאת לבלות,ואם אני כבר יוצאת אז קשה לי מאוד להנות בלב שלם כמו שאומרים. אף אחד לא מצפה ממך לשכוח,אף אחד לא מצפה שתקומי בוקר אחד והריקנות שיש בך תתמלא. זאת אמא,ואת בת 18 את מתנהגת בטבעיות. החשוב הוא שהיא תמיד איתך ונכון שאת רוצה לחוש אותה והגעגוע שמתחזק מיום ליום והשאלות שנשאלות,והרגעים שאת שומעת מחברות או מאנשים שמספרים על האמא שכן יש להם ....... לי מספיק לראות אבא ובת הולכים בקניון ואני יכולה להישבר לרסיסים. אבל אני ממשיכה כי אין ברירה,אני עסוקה ביום יום וזה גורם לי להמשיך אבל לא לשכוח. הפיתרון ל"התגבר" זה להמשיך את שיגרת חייך כי אין לך ברירה אחרת. אז תשברי זה בסדר גמור,זה טבעי. ואני יכולה להגיד שהמשאלה האחרונה של אבא שלי הייתה לראות את הבת שלו מתחתנת....ואת יודעת יש לי הרגשה שאני לא יהיה מאושרת כלל ביום הזה אבל זה לא אומר שאני לא אתחתן יום אחד. אוהבת גו´

 

[כ א ב]

תל אביבית חמודה, ../images/Emo8.gif

קודם כל, ברוכה הבאה לפורום. ומענה לשאלותייך, את לא מוזרה כלל וכלל, כי פשוט לא מתגברים. אני יודעת שזה לא נשמע מעודד כרגע, אבל לומדים לחיות עם זה. כשמשלימים עם האובדן, משלימים עם הכאב המלווה לו. ובהקשר לגילך, אני יכולה להזדהות. אני בת 17, וכבר שנה (עוד כמה ימים) תחושת הריקנות אינה עוזבת את גופי לשנה. איך מתגברים את שואלת? הבן אדם שימצא את התשובה יחשב גאון בעיני. כי להתגבר זה אומר למלא את החלל שנוצר בליבך, וזה אף אחד לא יכול לעשות, חוץ מאימך. הדבר שאני הכי נאחזת בו, הדבר שמחזיק אותי באותם ימים קשים, הוא ההרגשה שהוא חי, דרכי. לקיים את זכרו, דרך חיי. לא לשכוח אותו לעולם. להיות מאושרת כי זה מה שהוא היה רוצה. להמשיך הלאה, אבל לזכור. לזכור אותו בכל נשימה ונשימה. בתקווה לימים שקטים, אני.

 

[רסיסים של אושר]

האם אני מוזרה ?

האם אני בסדר? האם אני לא מגזימה ? לא!! את לא מגזימה ואת בסדר גמור בדיוק כמוני. הרבה פעמים השאלה הזו עלתה במוחי. איבדתי את אבא שלי לפני שנה. ואני בת 29 נשואה ואם ! אז איך אני לא מתגברת? איך אני לא ממשיכה הלאה? אני פשוט לא. כי אני בן אדם ולא משנה בת כמה אני או כמה זמן חלף מאז. אני פשוט בן אדם וכך גם את יקירתי. התאבלי כל עוד את מרגישה צורך לכך. איתך בלב, הילה.