עזרה ראשונה

מ י w ה י

New member
עזרה ראשונה

למישהו פה יש אולי עצה מה אפשר לעשות בזמן שהטראומה צפה ומשתלטת על הכל ויוצרת מצב שאי אפשר לעשות יותר מדי מלבד לחטוף תסכול?

* לעשות דברים שאני אוהבת לעשות כמו שהציעה לי מטפלת גאונית אחת זה לא פיתרון, כי אין דברים כאלו.

מתנצלת מראש אם מה שכתבתי נשמע לא נעים, אני במצב לא הכי טוב.
 

מירב189

New member
למיwהי היקרה


אני קוראת את תסכולך ולרצון לשליטה בחייך.
מאמינה שלדבר עם חברה או בעל סמכות או מישהו כלשהו, יכול להקל על החרדה, כי לדיבור יש ערך כאשר אנו חרדים כי אנו מתמודדים עם האיום ומרפים על ידי דיבור את המתח של תחושת "הלבד" וגם אם בחוויה היא תחושת "הלבד", אך יש חשיבות ומשמעות לשיתוף עם אנשים במה שאת חשה.
תוכלי לדבר עם ערן, אפילו שהם לא מקצועיים וגם אם יש נציגים שאולי לא נראים לך, תתקשרי שוב עד שתמצאי מישהו טוב עבורך ומישהו שלא טוב, פשוט תבקשי סליחה ותנתקי את השיחה ותתקשרי שוב לאחר כמה דקות.
למעשה, עצם השיתוף מקל על העומס המחשבתי ובכך תחושי הקלה ולעיתים אף החרדה יכולה להתפוגג במעט או לדעוך או להעלם. בהדרגה
להגיד לעצמך שיש לך את עצמך ואת צריכה לשנות את המחשבה שיוצרת את החרדה על ידי צידוקים מחשבתיים הגיוניים ולכן יש לך יכולת התמודדת טובה יותר ולאט לאט להרגיש יותר טוב בהדרגה.
חושבת יציאה החוצה ולא להשאר בבית, יש חשיבות רבה, כי יש תחושה של חופש, למרות שהחרדה כאילו משתקת אך אפילו ל10 דקות לגן או ספסל ליד הבית ואולי לקחת מוסיקה איתך או הליכה קצרה, יש שחרור של הסרטונים ולכן יש תחושה של שחרור המביאה לשיפור המצב רוח.
ואם בבית לשמוע מוסיקה, לכתוב בפורומים, העיקר להיות בעשייה, העשייה מפוגגת את החרדה או דועכת אותה בהדרגה עד להעלימה.
מקווה שעזרתי ולא עצבנתי.

בהצלחה בשינוי איכות חייך,

מירב
 

מ י w ה י

New member
את מקסימה


ידיד שלי בא לבקר קצת אחרי שכתבתי את מה שכתבתי, וסיפק תמיכה ראשונית, ועצם הנוכחות שלו הצליחה לגרום לי להזיז את עצמי ולעשות דברים קטנים אבל נדרשים (כמו לבשל, ככה הייתה לנו ארוחת ערב אתמול והיום הייתה לי ארוחת צהריים).
&nbsp
זו לא בדיוק חרדה אצלי, זו יותר תחושה קשה ולא נעימה, תסכול גדול וחוסר חשק לעשות שום דבר, כי הטראומות משתקות אותי. ואז התסכול גדל עוד יותר, כי אני קולטת שהנזק נגרם וממשיך ורק גדל.
 
עמידות במצוקה

למ י w ה י שלום,
כשהטראומה צפה ומשתלטת, מציפה,
צריך להתמקד בלשרוד את המצב, עד שהיא יורדת.
בדיביטי אנחנו מדברים על "עמידות במצוקה"
(Distress Tolerance)
ויש סדרה של הצעות מה לעשות.
הדרך העיקרית היא של הסחת דעת -
לא להתמקד בטראומה,
לא לנסות להילחם בה,
אלא להסיח את הדעת עד שהיא חולפת.
יש לי כמה שאלות:
- האם ידוע לך למה היא צפה כעת?
- כשהטראומה צפה - כמה זמן לוקח עד שההצפה יורדת (מנסיון העבר)
- איזה רגשות את מרגישה בזמן ההצפה - מלבד תסכול ?
 

מ י w ה י

New member
הסחת דעת יכול להיות דבר טוב

ניסיתי את זה, לא כל כך הצלחתי, הייתה לי רשימה של דברים שתכננתי לעשות ולא הצלחתי לעשות כלום כי המצב שיתק אותי.
&nbsp
לא ידוע לי למה המצב הזה צף מתי שצף, ובדרך כלל כשזה קורה זה out of the blue, אצלי אין צורך בטריגרים, זה פשוט מגיע. לפעמים זה גם קורה על הבוקר איך שאני קמה, לפעמים זה מתחיל בדרך לעבודה, ולפעמים זה מופיע סתם ככה באמצע היום, כמו שקרה אתמול.
&nbsp
קשה לי להעריך את הזמן שלוקח להצפה לרדת, כי קרה יותר מפעם אחת שזה הגיע בשרשרת - אז זה לא באמת ירד.
&nbsp
מלבד תסכול אני מרגישה המון כעס שלפעמים מגיע לזעם, חוסר אונים, עצבות, ותחושה קשה של חוסר הבנה מה עשיתי שזה מגיע לי.
&nbsp
תודה על ההתייחסות
 

מ י w ה י

New member
יורם - יש לך עצה כלשהי?

כי עד כה העצות שקיבלתי "לחשוב על משהו אחר" "לעשות דברים שאני אוהבת" או להיעזר "במקום בטוח" (שלא קיים אצלי), לא קיבלתי שום עצה, ונראה שלאף אחד לא באמת אכפת.
&nbsp
&nbsp
 
להתרכז בהווה, להתרכז בחושים

למ י w ה י שלום,
קראתי את ההודעה שלך לפני שעה, אבל רק עכשיו התפניתי לענות.
המצוקה שלך ניכרת, ואני מאמין שיש אנשים שאיכפת להם,
אבל יכול להיות שהם מרגישים חסרי אונים מול המצוקה הקשה.
*
כשיש הצפה של תכנים טראומטיים,
פרוש הדבר הוא שהעבר משתלט על החוויה.
(בחרדות זה מצב שהעתיד משתלט).
אז מה שחשוב לעשות כדרך של עמידות במצוקה הוא להתרכז בהווה.
אז יש כמה אפשרויות של התמקדות בהווה,
ואחת מהן היא להתרכז בחושים.
לשים לב בצורה מכוונת למה את רואה, מה את שומעת,
מה את מריחה , מה את חשה באצבעות שלך (מגע),
ורצוי להגיע למקומות שבהם מה שאת חווה בחושים הוא נעים וטוב.
כשמתרכזים במה שרואים, עדיף שזה יהיה כשרואים נוף יפה, או פרח יפה, או בית יפה וכו'
וייתכן שצריך לזוז למקום שבו החוויות החושיות טובות יותר.
ייתכן גם שלזוז למקום אחר יכול לעזור,
כיון שייתכן שהמקום הרגיל כבר מזכיר יותר מדי את הטראומה,
לאחר (ומאחר) שבהיותך בו נזכרת כבר פעמים רבות בטראומה.
בנושא של לעשות דברים שאת אוהבת,
אולי רצוי שתעשי רשימה כזו בזמן שאת מרגישה בסדר,
כיוון שלעתים במצב של מצוקה לא זוכרים מה כדאי.
(אגב, מארשה לינהאן, יוצרת הטיפול דיביטי,
עשתה רשימה של כ 160 פעולות שאנשים אוהבים לעשות,
וכל אחד יכול לבחור מהן מה מתאים לו)
*
כתבת באחת ההודעות שהציעו לך לעשות דברים אחרים,
דברים שאת אוהבת לעשות, כחלק מהסחת הדעת,
ושלא הצלחת בכך.
מה הדברים שמנעו ממך להצליח בכך?
*
עמידות במצוקה היא כסוג של כיבוי שרפות.
מה קורה לגבי טיפול מסודר?
האם את בטיפול כזה, ואם לא - למה?
 

מ י w ה י

New member
תודה על התשובה

אבל נראה שפספסת משהו מאוד חשוב: המלצת לי לעשות דברים שאני אוהבת ושאלת מה מנע ממני לעשות את זה בעבר - מה שמנע את זה זו העובדה הפשוטה שאין דברים שאני אוהבת לעשות, לכן כתבתי במפורש שזו לא עצה טובה אלא בדיוק ההפך וביקשתי בצורה מאוד ברורה (לדעתי) לא לתת את ה"פיתרון" הזה, וברגע שאתה מעלה את זה ועוד ככה, זה מציף ומחזק עוד יותר את התחושה שלא מקשיבים לי, ומחזיר אותי לאותה פעם שניסיתי לקבל טיפול וזה לא קרה כי המטפלת התעקשה לבזבז את הזמן של הפגישה על שאלה חוזרת "מה את אוהבת לעשות ומה עושה לך טוב", ולא קיבלה את התשובה שלי "כלום". אין לי אפשרות לעשות רשימה של דברים שלא קיימים.
&nbsp
אני מנסה כבר תקופה ארוכה מאוד לקבל טיפול, כתבתי על זה גם בפורום ויותר מפעם אחת, ניסיתי לחזור למטפלת עבר אחרי שברחתי מהאחרונה שהוכיחה לי שהיא לא מקשיבה לי ורק העבירה עלי ביקורת שיפוטית, ועם המטפלת הנוכחית אין לי ממש מושג מה הולך ומה אמור לקרות, והיא בכלל לא נתנה לי מענה בנושא של טכניקות התמודדות. הסיבה שחזרתי אליה היא כי אני לא חושבת שאני אהיה מסוגלת לעמוד בעוד אינטייק, ובאמת שלא ברור לי למה אחרי ההדגשות על כך שמדובר בטיפולים קצרי טווח, לא רק ששום דבר לא זז, המצב רק נהיה יותר ויותר גרוע.
&nbsp
אודה מאוד אם תיתן לי הנחיה מעשית מה לעשות במצב כזה. אכתוב שוב לעשות דברים שאני אוהבת זה דבר בלתי אפשרי, כי אין דברים כאלו. אני מבקשת ומתחננת שלא תדרוך לי שוב על היבלות, מספיק קשה לי.
&nbsp
&nbsp
 
שולח את עצמי לקרוא כל מה שכתבת בפורום

לא רוצה לדרוך לך שוב על היבלות.
אקרא ואחזור לדיון
 

מ י w ה י

New member
אין צורך לקרוא את כל מה שכתבתי בפורום

היה מספיק לקרוא את מה שכתבתי בשרשור הקצר הזה, בדגש על ההודעות אליהן הגבת.
 
כמה הצעות

ל מ י w ה י שלום ושבת שלום,
ראשית, אני רוצה לחזור על ההמלצה (מלפני זמן) להרפיה.
יש כמה שיטות , שחלקן עוסק בנשימות
(בעיקר נשימות ארוכות, בחלק של הוצאת האויר)
ואחרות עוסקות בכיווץ והרפית שרירים (שיטת ג'קובסון) .
שנית, ההתמקדות בהווה תוך שימת לב לחושים -
נשארת כהמלצה.
שלישית, פעילות. לצאת, ללכת, לשנות מקום ואוירה.
ורביעית, לדבר ולהיפגש עם אנשים.
מקווה שההצעות האלה הן ישימות ומועילות.
 

מ י w ה י

New member
אני לא רוצה להישמע כפוית טובה או לא מנומסת

אבל אני חייבת לשאול: אתה מציע ברצינות לאדם שנמצא בהתקף קשה של פוסט טראומה לצאת ללכת ולהיפגש עם אנשים???

בהקשר הזה, אתמול הכרחתי את עצמי ללכת לשיעור פילאטיס, התחלתי לבכות דיי בהתחלה והמדריכה נבהלה, זה היה מאוד מביך ולא נעים. גם ללכת ברחוב במצב הזה זה דבר שלא הייתי ממליצה לאף אחד לעשות, זה גם יכול להיות מאוד מסוכן.

ניסיתי את הקטע של להתמקד בחושים, אולי לא עשיתי את זה נכון, אבל זה לא הוביל לשום תוצאה מלבד חרפון חזק. אני גם לא כל כך מתחברת להרפיות ונשימות, אולי הבעיה אצלי.
 

מ י w ה י

New member
אודה על כל עצה


התקשרתי לער"ן, דיברתי עם מישהי שנשמעה דיי בסדר, היא הביאה לי מספר טלפון שהמליצה לי להתקשר אליו, מספר עם מענה ל-24 שעות לפי מה שרשום באתר שלהם, אבל מי שענתה לי לא הבינה מה אני רוצה ואמרה שהיא רק שירות הודעות. כנראה שיש להם דרך לאכן מספרים, כי מישהי אחרת התקשרה אלי והציעה סיוע, אבל כשהסברתי מה המצב היא אמרה שהם לא מציעים שירותים כאלו "אנחנו לא ער"ן" (היא מאוד הופתעה כשאמרתי לה שהופניתי אליהם מער"ן), והמליצה לי ללכת למיון כדי שיתנו לי "חומר מרגיע", מה שזעזע אותי נורא. עכשיו אני בכלל חוששת להתקשר למקומות כאלו.
&nbsp
&nbsp
 

מ י w ה י

New member
יש מישהו אחר שאולי יש לו עצות לעזרה ראשונה?


אני באמת לא יודעת כבר מה לעשות.
 

מירב189

New member
יקירה


&nbsp
מבינה את החשש שלך מכל הסיטואציה הנ"ל, אינני יודעת איזה מס' טלפון הביאו לך, משערת אולי הקו החם של הרווחה או המוקד העירוני או סיוע לנפגעות.
יקירה אך יחד עם זאת, אולי אותה מוקדנית הרגישה שאת במצוקה ורצתה שתקחי משהו להרגעה כדי להקל עליך, אני גם מסכימה אם מישהו כל כך בחרדה לפעמים כדור נגד חרדה יכול לפקס אותו ומשם יוכל להתנהל בעשייה כלשהי.
לפעמים לא מרגישים שהחרדה משתקת כי משתלטת על חיי האדם ולכן האדם חושב ששום דבר אינו יכול לעשות ואינו אוהב ולא יכול להניע את עצמו בגלל זה.
לכן, מציעה שאכן אולי תקחי משהו להרגעה, לא אומרת כל הזמן, אפילו כדור אחד ולפי כמובן המלצה של רופא, אולי זה יקל עליך להניע את עצמך קדימה ולהיות בעשייה ולאהוב את מה שאת עושה.
מלבד זאת, את יכולה לשמוע מוסיקה, אם את לא עובדת, אז להתחיל לחפש עבודה קטנה ומשם להתנהל קדימה, לצאת מהבית כדי להתאוורר כי שהחרדה משתלטת עליך אז יש רתיעה מההתנגדות של החרדה, אך המנעות מעשייה כלשהי בגלל ההתנגדות הקשה, לא רק שהיא לא תקל אלא היא תעצים את החרדה יותר ויותר.
לכן, צריך לפעול על אוטומט כמה שקשה, להתחיל בעשיה ואם אי אפשר, אז לפי המלצת רופא באמת לקחת כדור הרגעה ולהתחיל בעשייה מבורכת כלשהי שהיא התרופה הכי טובה לנפש ולגוף.
שורה תחתונה עשייה עשייה היא התרופה הכי טובה, אפילו יציאה מהבית לחמש דקות, זה כבר משחרר את המתח ומשם להמשיך עוד בעשייה.
לצערי, אין קיצורי דרך, אלא לפעול בעשייה כלשהי שתביא להחלמתך כל פעם מחדש בהדרגה יותר יותר.
מאחלת לך לשמוע לקול הפנימי שלך ולא לפחד "מהשדים" שבראשך וכן לאפשר להתחיל בעשייה כלשהי ולעשות דברים שמניחה שכן גורמים לטוב, רק כרגע שהכל משתלט עליך, קשה לך לראות זאת.
&nbsp
בהצלחה בשינוי איכות חייך,
&nbsp
מירב
&nbsp

&nbsp
 

מ י w ה י

New member
את ממש מתוקה


מה שאותה בחורה הציעה זה ללכת למיון ולקבל "משהו מרגיע", זה נשמע לי כמו משהו נורא מפחיד וגם מיותר. אני לא חושבת שאפשר לכנות את מה שעובר עלי כחרדה, כי זה קטע של עתיד אלא של עבר שמשתלט. באופן כללי אני גם לא מאמינה בתרופות, לקחתי כאלו בעבר וזו הייתה טעות איומה.
&nbsp
אני עובדת במשרה מלאה, לצאת מהבית זה קצת בעייתי במצב כזה כי אני לא במצב לעשות שום דבר. אולי אני אנסה בכל זאת לצאת לסיבוב קצר.
 

מירב189

New member
בתור אחת שעברה את מה שאת עוברת ועדיין מתמודדת עם זה, מציעה

לך כן ללכת למיון לבקש ייעוץ פסיכיאטרי לא חייב להיות בבית חולים פסיכיאטרי אלא במיון פנימי הקרוב לביתך.
אני גם כמותך לא מאמינה בתרופות כי אני רגישה לתופעות לוואי ולכן הם גורמים לי למצבים לא פשוטים הן פסיכולוגים והן פסיכיאטרים ולכן במקרה כזה אני מבקשת מינון מאוד נמוך וגם אם התרופה לא עוזרת, אזי עצם השיתוף עם הפסיכיאטר מאוד מקל, את לא חייבת לקחת את התרופה אם לא תזקקי לה, זה מה שאני עשיתי מתי שהייתי במצוקה פעם במצב חמור מאוד לקחתי ופעמים רבים לא, אלא עצם שיש איתך מישהו מקצועי ורופא ואת משתפת אותו במה שאת עוברת, זה מקל מאוד ומרגיע.
לכן, הייתי ממליצה לך כן ללכת למיון ולבקש ייעוץ פסיכיאטרי ואולי גם יינתן לך הטיפול התרופתי שאת לא צריכה לקחת אותו שם אלא אם את רוצה בבית, כי תגידי שזה מרדים אותך וכך לפי הצורך תנתבי את עצמך לעזור לעצמך.
מאוד מבינה אותך, עברתי את מה שאת עוברת והיום אני מתמודדת בדרך הזו, זה לא קל אבל זה מה שיש וזה עוזר מאוד, כמובן כל פעם בהדרגה יש שיפור יותר ויותר.
מאחלת לך את כל הטוב שבעולם יקירה ותאפשרי לעצמך עם כל הפחדים והקשיים לקבל סיוע אם זה רק לצורך שיתוף או גם לצורך טיפול תרופתי אפילו חד פעמי כדי שתוכלי כן לאפשר לעצמך להיות בעשייה והחרדה לא תשלט עליך וגם אם זה עתיד וגם עבר שמשתלט זה עדיין חרדה בפני עצמה ולכן קשה לך לתפקד וחבל שתסבלי לחינם כי אחרת לצערי אין דרך לעזור לך ואני אומרת זאת בכאב ועם כל ההבנה למצבך כי גם אני כמותך.
&nbsp
בהצלחה בשינוי איכות חייך,
&nbsp
מירב
&nbsp
 

ladybug4NLP

Active member
זה חוסר אחריות ליעץ למישהו פעם לקחת תרופה פסיכיאטרית ופעם לא

תרופות פסיכיאוריות זה לא אקמול של פעם כן ופעם לא ובכלל הן מתחילות להשפיע בערך
כ-6 שבועות לאחר תחילת נטילתן.

אם הלכתם לפסיכיאטר והוא נתן תרופה- נא לקחת אותה כמו שצריך, וגם אם לא רוצים לקחת
יש ליידע את הפסיכיאטר/הרופא המטפל.

כמו שלא מתחילים לקחת לבד - גם לא מפסיקים באופן פתאומי ולבד.

ויחד עם זה - כל עוד אפשר בלי - אני נגד תרופות מכל סוג שהוא אבל מה לעשות - לפעמים אין ברירה.
 

מירב189

New member
להערכתי את לא קראת לעומק את דברי ולכן לא הבנת אותן וזאת מאחר

ותרופות נגד חרדה זה לא משהו שלוקחים באופן קבוע אלא לפי הצורך (כגון קלונקס, לוריוון קסנקס וכו') ואם היא לא צריכה או לא מעוניינת אז היא לא תיקח אותן.
לכן, רציתי להפחית ממנה את החרדה ולהגיד לה כן להגיע למיון ותקבל ייעוץ פסיכיאטרי כדי שירגיעו אותה ואולי תנסה לקחת את התרופה ואם היא לא רוצה, אז גם ככה היא לא לוקחת וזה לא משנה.
את פשוט פיספסת את התגובה שלי.
&nbsp
 

מ י w ה י

New member
אני לא חושבת שזה רעיון טוב

ולא הייתי ממליצה על זה לאף אחד, למעט אולי במקרים של אנשים שכבר לוקחים תרופות ומוכח שהם זקוקים לזה.
&nbsp
מעבר לכך שאני לא מאמינה בתרופות ולא חושבת שזה רלוונטי במקרה שלי (וכך גם אמר פסיכיאטר פרטי שפניתי אליו בעבר), לגשת למיון במצב כזה נשמע לי כמו משהו שמועד לפורענות ויכול לעשות יותר נזק מתועלת, בלי קשר לכך שזה מרגיש לי מאוד מיותר.
&nbsp
אני לא סובלת מחרדות כמו שכתבתי, עבר שמשתלט זו לא חרדה, זה פוסט טראומה שמשפיע.
&nbsp
אני יודעת שיש רופאים שחושבים שתרופות שכאלו הן פיתרון קסם לכל דבר, כולל רופאי משפחה, אבל אני מאוד לא מאמינה בזה, אני יודעת שטרם הומצאה התרופה לפוסט טראומה ולקחת תרופות לחרדות או לדיכאון בזמן שאני לא סובלת לא מזה ולא מזה, לא ייתן שום דבר.
 
למעלה