עזרה... (ט?)

[Amory]

עזרה... (ט?)

אני מדי פעם קוראת, כמעט ולא כותבת.
ואני בתהליך ארוך של החלמה.
ואני עולה עכשיו במשקל.
פעם ראשונה לבד.
בלי אשפוזים, בלי לגור עם ההורים, בלי עיניים שבוחנות אותי 24 שעות ביממה.
וזה קשה מאוד.
רציתי לשאול- אני מתקרבת למשקל היעד, אני לא אוכלת לפי תפריט כי זה מקשה עלי ומלחיץ אותי, אבל כן נמצאת במעקב דיאטתי כל הזמן, ומטופלת.
לאחרונה עולה בי הפחד, שאני מאבדת שליטה...
שאני אוכלת מתוך לחץ, מתוך שחרור חסר גבולות, מתוך פחד להיות רעבה...
הרעב והשובע הן כבר לא תחושות פיזיולוגיות...
ואני מפחדת לעלות ולעלות בלי סוף... אני יודעת שזה שלב שכולן עוברות וכבר עברתי אותו לא פעם.
הנקודה היא פחות המשקל, אלא יותר התחושה הזאת- של: אני חייבת לאכול דבר ראשון על הבוקר, גם אם זה בחמש בבוקר, אני חייבת לאכול את הסנדוויצים שלקחתי עוד לפני שהגעתי לעבודה,
חייבת לאכול ממש לפני השינה... לתחושתי זו ההרגשה שאחר כך אי אפשר יהיה לאכול. שאחר כך אני לא ארשה לעצמי.
ואני מפחדת מזה
מההרגשה הזאת
מהדאגה להיות רעבה
ואני עולה ועולה
ומפחדת שזה לא יעצור לעולם
ואני לא אעמוד בזה
יורדות לי דמעות עכשיו
מהפחד מעצמי

 

[ג ר נ י ו ם]

הי אמורי

נשמע שאת עושה משהו נורא אמיץ. את לא לבד, נכון? כלומר, את רואה את המטפלות שלך? יש מישהו שעוזר לך, גם אם לא משגיח עליך 24 שעות ביממה? אני מקווה שכן.


לא נראה לי שאני מחדשת לך כשאני כותבת שאלה תחושות שמלוות כמעט תמיד מצבים של עלייה מתת משקל למשקל תקין. את עולה עכשיו כי את צריכה לעלות, וכשתגיעי למשקל תקין ותישארי בו לאורך תקופה ארוכה גם הגוף שלך וגם הנפש שלך יתרגלו לזה. זה נשמע נורא פשוט, אבל זה באמת עובד ככה. אני מבינה את הפחד מעלייה אין סופית וגם את החרדה מהרעב -- אולי יעזור להגיד לעצמך שאלה דברים שמתלווים לתהליך של החלמה, שהם נורמאליים לגמרי, ושזה יתאזן עם האיזון במשקל שלך?

אתך

 

[Amory]

תודה על החיזוק ,

אני ממש לא לבד, אני נפגשת עם הדיאטנית והמטפלת שלי כל שבוע, ויש לי חבר טוב שאני סומכת עליו.

אני יודעת שהגוף בסופו של דבר מתאזן, אבל אני חוששת מאוד שהנזקים שגרמתי לעצמי במשך שנים ארוכות יובילו לזה שהאיזון הטבעי שלו נפגם מה שיוביל למשקל גבוה ממה שעד כה היה המשקל התקין עבורי
אני מאוד מבולבלת, אבל כנראה שאין דרך אחרת.
מצחיק להגיד שאלה "דברים שמתלווים לתהליך של החלמה ושהם נורמאליים לגמרי"- כלומר אבסורד,
הלוואי ואני אצליח להרגיש שזה לא נורמאלי- לפחד מעלייה אינסופית במשקל, וחרדה מרעב

תודה רבה גרניום.

 

[פרפר בתוך אגרוף]

אוי, אני כל כך מכירה את המצב הזה.

ויודעת כמה קשה להיות בו.
אני זוכרת את עצמי ממש מרגישה שכל שניה שאין לידי אוכל היא מפחידה, וכל הזמן העיסוק בזה שיהיה מספיק, ושאני מכינה לעצמי ארוחות לפי התפריט לקחת איתי לדרך אבל מסיימת את כולן מאוד מהר, ועוד ועוד.
אני מניחה שעוד רבות כאן שעשו את הדרך מאנורקסיה/בולימיה פעילה לאכילה נורמטיבית מכירות את התקופה הזו, ואת מה שמתלווה לה-
הפחד שזה לעולם יראה ככה, שאף פעם לא תרגעי, שתעלי ותעלי ותאבדי שליטה על המשקל,
ומכירה גם את הקולות שעולים לצידה שתוהים אם לא היה עדיף להיות בשליטה- חולה- אבל שליטה, שחושבים שאם ככה זה יראה תמיד עדיף להיות אנורקסית, שמפחדים שאולי כבר לא נוכל לחזור ולהיות מופרעות אכילה...

קשה נורא להיות בתוך הדבר הזה.
גם אם אפשר להבין ראציונלית שזו תגובה של הגוף והנפש למחסור ולצמצום שהיו עד עכשיו, קשה להיות בתוך זה בלי להבהל.
אבל ככה זה,
הגוף שלך לא יודע אם בקרוב שוב יחזור הרעב, הגוף שלך לא יודע שיש אוכל מסביב ושזו בחירה שלך אם לאכול או לא, הוא חושב שהיתה מלחמה, או מצור, או צנע, ושלא היה לך אוכל, והוא מנסה לשמור על עצמו- ועלייך, ולמלא עכשיו את כל המחסנים כדי שכשישוב הרעב יהיה לו ממה להחיות אותך...
אני יודעת שלי החשיבה הזו עזרה.
אמרתי לעצמי כל הזמן שהגוף שלי לא נגדי, הוא בעדי. הוא מנסה לשמור עלי. אין לי מה לכעוס עליו אלא להבין כמה קשה היה לו...

אני יכולה לספר שאם ממשיכים לתת באופן קבוע את האוכל וממשיכים להזין את הגוף, משהו נרגע לאט לאט.
אפשר לאכול בצורה רגועה יותר, הכל יותר רגוע.
זה לוקח זמן, אבל זה קורה.

כל הכבוד על העבודה הקשה. תמשיכי ואל תוותרי.
איתך.