עזרה בהבנת אלתרמן! :)

מיכל..~

New member
עזרה בהבנת אלתרמן! :)

שלום, אני מתקשה מאוד להבין את השיר "פגישה לאין קץ" של אלתרמן. כבר כתבתי פה פעם לגבי "נשיקת הטבחת" שכתובה וקיבלתי תשובה, וגם עשיתי חיפוש מתקדם גם בפורום הזה וגם בפורום תרבות עברית על השיר, וגם חיפוש זריז בגוגל, ואכן מצאתי הרבה פרשניות מעניינות שעזרו לי להבין את השיר, אבל כמו ש"החטא והשופטת" כתבה כמה וכמה פעמים בנוגע לשיר הזה, אין משפט שהוא לא דימוי או מטאפורה או שלא מסתתר מאחוריו איזושהי כוונה נסתרת- ונורא מסקרן אותי, ומעניין אותי להבין בדיוק לפרוטרוט מה עומד מאוחרי המילים שלו כי יש כמה דברים שממש לא הבנתי. אז ברשותכם אני אכתוב את השיר עם הניתוח שלי לשיר [שבטח לוקה בחסר ועם המון שגיאות, כי אחרי הכל אני לא ממש מבינה בשירה רק מה שקראתי וניסיתי להבין - אז ראשית, תשדלו לא לצחוק על הניסינות שלי, ושנית - נסו לעזור לי, בבקשה?] השיר: כי סערת עלי, לנצח אנגנך שוא חומה אצור לך, שוא אציב דלתיים! תשוקתי אלייך ואלי גנך ואלי גופי סחרחר, אובד ידיים! לספרים רק את החטא והשופטת. פתאומית לעד, עיני בך הלומות, עת ברחוב לוחם, שותת שקיעות של פטל, תאלמי אותי לאלומות. אל תתחנני אל הנסוגים מגשת. לבדי אהיה בארצותייך הלך. תפילתי דבר איננה מבקשת, תפילתי אחת והיא אומרת: הא לך! עד קצווי העצב, עד עינות הליל ברחובות ברזל ריקים וארוכים, אלוהי ציווני שאת לעוללייך, מעוניי הרב שקדים וצימוקים. טוב שאת ליבנו עוד ידך לוכדת, אל תרחמיהו בעייפו לרוץ, אל תניחי לו שיאפיל כחדר בלי הכוכבים שנשארו בחוץ. שם לוהט ירח כנשיקת טבחת, שם רקיע לח את שיעולו מרעים, שם שקמה תפיל ענף לי כמטפחת ואני אקוד לה וארים. אני יודע כי לקול התוף, בערי מסחר חרשות וכואבות, יום אחד אפול עוד פצוע ראש לקטוף את חיוכנו זה מבין המרכבות. הקדמה: רבים חושבים שהשיר מדבר על אהבה בין גבר לאישה, וגם אני חשבתי ככה בהתחלה, למרות שהיו לי כמה דברים לא ברורים שהיו נראים לי לא קשורים לאהבה מהסוג הזה [כמו למשל המשפט "לספרים רק את החטא והשופטת"] אז אחרי חקירה מעמיקה גיליתי שיש כל מיני פרשוניות לשיר - חלק אומרים שזה מספר על אהבה בין האדם לבורא או לשכינה [בדומה לשיר "עוד חוזר הניגון" של אלתגרמן גם כן], אבל ברשותכם אני אתמקד הפירוש שנראה לי הכי מתאים, ושאני הכי אוהבת שאומר שהשיר הזה הוא בעצם ארס-פואטי, בעצם אלתרמן כתב על השירה עצמה, על יחסי הגומלין שלו איתה ועל האהבה ששוררת בינהם. ועכשיו בגלל שחשוב לי ממש להבין כל שורה, אני יעבור שורה שורה ואכתוב מה הבנתי ממנה - אשמח להערות/הארות והוספות למינהם: "כי סערת עלי, לנצח אנגנך שוא חומה אצור לך, שוא אציב דלתיים! תשוקתי אלייך ואלי גנך ואלי גופי סחרחר, אובד ידיים!" - הבית הראשון בעצם הוא פנייה ישירה של הכותב לשירה עצמה ולכתיבה, הוא אומר שהכתיבה כביכול "סוערת" עליו וזה בעצם מתאר את ההרגשה הפנימית שלו שהוא גואש ושוצף מילים בתוכו והכתיבה בשבילו כמו סערה בתוך הנפש ולכן הוא "לנצח אנגנך" - כדי להשתלט על הסערה הזאת הוא "חייב" לכתוב אותה החוצה כדי להרגיע את עצמו מבפנים, ולכן הוא ממשיך וכותב "שוא חומה אצור לך..." - הוא מנסה לאצור אותה בתוכו, לשים לה כל מיני מכשולים כדי שלא תצא ממנו החוצה, אבל התשוקה שלו לכתיבה בוערת ומשפיעה עליו אפילו בצורה פיזית "גופי סחרחר אובד ידיים" המילה "גנך" לדעתי מתארת את הגן עדן של המוזה שלו שפונה אליו "גנך" - הגן שלך "שייך" לי כי הוא "כבול" לתשוקה שלי אלייך. "לספרים רק את החטא והשופטת. פתאומית לעד, עיני בך הלומות" - המשפט הראשון הוא כביכול הכי ברור כשהוא נוגע לארס-פואטיקה, הכתיבה עצמה היא גם החטאים ושם השופטים, ולדעתי זה משפט ממש חזק כי זה מתאר את היחסי "אהבה-שנאה" של הכותב לכתיבה עצמה, מצד אחד היא מסמלת דברים רעים, חטאים, ומצד שני היא גם מצליחה "לעשות סדר" -להיות שופטת. "פתאומית לעד" - אוקסימרון נפלא בעיניי, הכותב כל פעם מופתע מחדש ממה שהכתיבה משפיעה עליו, מהמילים שיוצאות ממנו - כל הזמן זה מפתיע אותו מחדש "כל הזמן" - לעד. "עיני בך הלומות" -הוא כל הזמן נושא את העיניים שלו לכתיבה ולימילים, כאילו העיניים שלו "ממוסמרות" לשם. "עת ברחוב לוחם, שותת שקיעות של פטל, תאלמי אותי לאלומות." - בזמן שהוא כותב הוא כביכול בתהליך לחימה כלשהו, הוא צעוד במשעולים של הנפש שלו ונלחם מול כל מיני רגשות-זכורונת-מחשבות של עצמו ובכך כותב את השירים והיצירות שלו, ותוך כדי לחימה הוא מתאר את השקיעות שהם בטעם של פטל, ששיקעה עצמה יכולה לתאר לנו משהו סופי ששייך למוות - אבל מצד שני הוא ממתיק אותה בטעם פטל שמוסיף להרגשה הסופנית הזאת של רדת החושך משהו יותר רך- גם המילה "שותת" מזיכרה לנו "שותת דם" - שזה בעצם משחק של אסוציסציות עם הצבע אדום - שיקעות, מיץ פטל, ודם. - שיוצרים מערובלת של רגשות מתוקות ומרות גם יחד. תאלמי אותי לאלומות - כביכול היא מאלמת אותו- גורמת לו להיות אילם, אבל תוך כדי היא יוצרת "אלומות" של המילים שכן מדברות - כאן נראה לי [והדגש על נראה לי אני ממש לא בטוחה שאני לא כותבת פה שטויות] שבעצם פיזית הכותב שותק- אבל דרך "אלומות המילים" שכתובות על דף הוא מצליח להתבטא בכל זאת - למרות השתיקה. "אל תתחנני אל הנסוגים מגשת. לבדי אהיה בארצותייך הלך. תפילתי דבר איננה מבקשת, תפילתי אחת והיא אומרת: הא לך!" - זה הבית האהוב עליי, ואם הייתי יכולה לחזור לגרסה שהשיר מדבר על אהבה בין גבר לאישה, זה פשוט בית שמתאר אהבה ענקית, וקצת היה חבל לי שהוא פתאום הפך לשיר ארס-פואטי, למרות שזה מוסיף נופך אחר ויפייפה. בכל אופן, כשהוא כותב "אל תתחנני על הנוסגים מגשת...וגו'" - הוא בעצם מדבר על אנשים כמוני, שלא ממש מבינים את אלתרמן וחוששים לגשת לקרוא ולהבין את השירים שלו - והוא אומר לשירה עצמה שלא תעלב שלא מבינים אותה ושלא קוראים אותה - כי העיקר שהוא מבין אותה ושהוא יודע כיצד היא נוצרה ולמה [המשפט הזה הוא פשוט משפט מקסים. מקסים מקסים..] ואח"כ הוא מחזק אותה בכך שהוא מראה לה את כמות האהבה העזה שיש לו אליה - שכל מה שהוא מבקש, הבקשה היחידה שלו זו רק היא. התפילה הכי נשגבת היא הבקשה אליה. - אני מפחדת שתפוז ימחק לי חצי מההודעה, כי זה פעם קרה לי ויש לי טראומות אז אני אמשיך בהודעה הבאה. כבר חוזרת..
 

מיכל..~

New member
המשך.

"עד קצווי העצב, עד עינות הליל ברחובות ברזל ריקים וארוכים, אלוהי ציווני שאת לעוללייך, מעוניי הרב שקדים וצימוקים." - הבית הזה בעצם מדבר ממש על תהליך הכתיבה "עד קצווי העצב וגו'" - הכתיבה נובעת מתוך הקצוות של הרגשות שלו, במקומות הכי הכי כואבים גם עצב מלשון עצבות, אבל גם עצב מלשון עצבּים (כאלה שיש בגוף) כשנוגעים בעצב חשוף זה הכי כואב ומהמקומות האלה, מהלילות שלו - יוצאת הכתיבה. "ברחובות ברזל וגו': - כאן קראתי בארכיון שאלתרמן הכניס לפה פרטים ביוגרפים שהוא פעם גר ברחוב הברזל, וזה היה נראה לי פירוש מעניין - אבל איך שאני מפרשת את זה זה קצת אחרת, ברזל זה חומר קר שלא נעים לגעת בו או להיות בו קל וחומר שהוא גם קר וארוך- נראה אינסופי ומביא את הבדידות בצורה יותר ברורה - שם הכותב שוב מוצא את הכתיבה, כשהוא מהלך בבדידות הקודרת והקרה הזאת, ואז הוא ממשיך ואומר כאילו בנית האין ברירה - "אלוהי ציווני שאת לעולליך" - אלוהים נתן לי "גיפט" ואני חייבת לשאת אותה על גבי, אבל למרות כך הכותב מרגיש עני, הוא לא מעריך את הכתיבה שלו ומשווה אותה לשקדים וצימוקים שלמרות שהם מתוקים הם כאילו "עניים" ורק לזה הוא מסוגל להפיק מכל העול הזה של המשא הכבד שאלוהים הנחית עליו. "טוב שאת ליבנו עוד ידך לוכדת, אל תרחמיהו בעייפו לרוץ, אל תניחי לו שיאפיל כחדר בלי הכוכבים שנשארו בחוץ." - כאן הכותב קצת מתרכך כלפי הכתיבה ולמרות שבבית הקודם היה לו קצת קשה מולה כי הוא הרגיש שהוא לא "מספק את הסחורה" - הוא בכל זאת מודה לה שהיא איתו ואומר לה "טוב שאת ליבנו עוד ידך לוכדת" [הוא הופך אותו ואת הכתיבה ליישות אחת כשאר הוא כותב ליבנו ברבים, הלב שלה והלב שלו הם ביחד] ושלא תרחם עליו כאשר הוא נכנס למין "אקסטזת כתיבה" - ומבקש ממנה שתאיר אותו שלא "יאפיל" [מלשון אפילה] ולדעתי המשפט "בלי הכוכבים שנשארו בחוץ" - אלו הדברים האחרים שבדר"כ מאירים כשחשוך, אבל כאשר גם הם אינם וגם הם נשארו בחוץ, החדר עוד יותר בסכנת אפילה, לכן הוא מבקש מהכתיבה שתשאיר לו ברגעים הקשים האלה, שמוקות האור האחרים הלכו ממנו. "שם לוהט ירח כנשיקת טבחת, שם רקיע לח את שיעולו מרעים, שם שקמה תפיל ענף לי כמטפחת ואני אקוד לה וארים." - זה בית שממש קשה לי להבין, אז אני אשמח אם מישהו יסביר לי קצת. "נשיקת טבחת" [לפי הפירוש של "תופס עוגב" כמיטב זכרוני] אומר "נשיקת הטבחית" -שלדעתי זה לא ממש נשיקה פרופר, אלא תנועת השפתיים כאשר היא באה לטעם משהו שהיא בישלה [תתארו טבח מכווץ את השפתיים שלו לכיוון כף עם תבשיל חם כדי לטעום] - שזה הגיוני מבחינת זה שהכותב בעצם "טועם" את מה ש"בישל" - קורא את הכתיבה שלו אבל בזהירות כדי שלא יקבל כוויה [בצורה מטאפורית כמובן] - וזה מתקשר למילה "לוהט" שבאה לפניו. הפירוש השני אומר שזה בעצם טבחת מלשון "טובחת" - הורגת. שזה הופך את המשפט למשהו הרבה יותר ארסי ומסוכן - כאילו הכותב "מפחד" מהכתיבה שלו ושוב מתאר את יחסי ה"שנאה-אהבה" מצד אחד נשיקה, ומצד שני הריגה. "שם רקיע לח וגו עד סוף הבית - בכלל לא הצלחתי להבין, מה הקשר עכשיו לשקמה [חוץ מזה שזה מתקשר לתיאורי טבע שקושרים לתיאור הירח והרקיע..]ואיך היא יכולה להכפיך לו מטפחת? ומה הקשר לקידה? ובכלל גם למה הרקיע מרעים שיעולו? מה זה בעצם השיעול הזה? ומה זה גורם לכותב להרגיש? - עזרה?? "ואני יודע כי לקול התוף, בערי מסחר חרשות וכואבות, יום אחד אפול עוד פצוע ראש לקטוף את חיוכנו זה מבין המרכבות" - את הבית הזה נעזרתי בניתוח של רועי שמיר בקישור הזה (1) שלמרות שהוא מפרש את השיר שזה בעצם אהבה של אלתרמן לעיר שלו, תל אביב - הוא כותב שם שזה בעצם בקשה של "להרים את הראש" מעל המציאות והשגרה ופתאום לגלות את היופי שלהדברים הפשוטים והיומיומיים- ואם נעשה את זה נוכל לאסוף חיוכים :) [בערך, אם הבנתי אותו נכון..] מה שאני הבנתי מהבית הזה, שזה בעצם סיכום ההרגשה של הכותב לשירה - שלמרות שיש דברים בנאליים ויומיומיים, "ערי מסחר חרשות וכואבות" - היא מצליחה להוציא אותו קצת מהשיגרה ובכך לגרום לו לחיוכים - אבל לא הבנתי ללמה הוא יפול פצוע ראש? האם זה כואב לו לצאת מהשיגרה? האם זה פוצע אותו? אם לא - למה הוא כתב כך? ומה זה"קול התוף" ? על איזה תוף בדיוק מדובר? למה הוא משמיע לו קולות בערי מסחר? -עד כאן. אני מקווה שתענו לי על כל השאלות שהעליתי ותביאו הערות. אני מתנצלת מראש אם יש פה כל מיני שגיאות ודברים לא הגיוניים שכתבתי, אשמח מאוד להארות ותוספות. ובייחוד הסברים על הקטעים הנשאלים. תודה רבה מראש !!
 

מיכל..~

New member
המשך נוסף.

אחרי דיון קצר עם אחותי, היא העלתה אפשרות נוספת לפרשנות לבית האחרון, שלדעתי זה פירוש גם נכון יותר וגם יפה יותר [איך לא חשבתי על זה קודם??
] "ואני יודע כי לקול התוף, בערי מסחר חרשות וכואבות, יום אחד אפול עוד פצוע ראש לקטוף את חיוכנו זה מבין המרכבות" זה בעצם תיאור מלחמה "קול התוף" - תוף שמבשר את תחילת המלחמה, הכותב נופל פצוע ראש בזמן המלחמה אבל למרות שהוא נמצא בכזאת מציאות קשה של מצוקה ומלחמה הוא עדיין מצליח לאסוף חיוכים מבין המרכבות - מרכבות המלחמה. וזאת בעזרת הכתיבה שעוזרת לו בזמנים קשים כמו מלחמה ומצוקות אחרות.
 
אני מסכים עם הפרשנות השניה שלך לבית האחרון,

בהתיחסות לתוף ולמרכבות. קול התוף הוא קול המלחמה. אולי כדאי בהקשר הזה לזכור שהשיר מופיע בתחילת הספר הראשון של אלתרמן (כוכבים בחוץ, למעשה השיר הראשון הוא עוד חוזר הניגון, שמופיע כהקדמה לספר וזה השיר הראשון הרשמי, אם איני טועה). בכל מקרה, הספר יצא לאור בשנת 1938 (תרצ"ח), כשהיישוב בארץ סובל מפרעות, כשהעולם רגע לפני מלה"ע השניה, ואלתרמן, דוגל ברעיון שהשירה צריכה להיות אוניברסאלית, לא תלויית ארועים הסטוריים או מקומיים. וכך, בתוך כל המלחמות, עולם השירה, נשאר שפוי, והוא מה שנותן לחיים המציאותיים את החיוך, גם ברגעי משבר קשים. בנוגע להתיחסות הכללית, אני לא ממש מסכים. ז"א מסכים ולא מסכים. גם אני חקורא את השיר כשיר ארס פואטי, רק שאני לא חושב שאלתרמן מדבר על הכתיבה שלו - כמשורר, תהליך הכתיבה וכו', אלא על השירה עצמה, בלי קשר לכותב ולתהליך הכתיבה. השירה היא החטא והשופטת - כי בה קים החופש האמנותי הגדול של השפה - החטא, והיא בעיני אלתרמן קנה המידה החשוב ביותר לאיכות היוצר והיצירה - השופטת. הנסוגים מגשת - כמו שכתבת - קטן ועלוב הוא קהל השירה, אך לא אלתרמן המשורר הוא נחמת השירה, אלא אלתרמן הקורא. גם הקהל המצומצם ביותר, מהווה הצדקה להמשך קיום השירה הגבוהה והלא מתפשרת, זו שלא מנסה למצוא חן בעיני הקהל (אל תתחנני אל הנסוגים מגשת), אלא מייצגת את המדרגה הגבוהה של אמנות השפה. וכך הלאה. דעתי.
 
המשך:

עכשיו, אחרי שקראתי את כל הערותיך לשיר, נראה לי שהשיר מדבר על אהבתו לשירה ואיך השירה משנה את הדרך בה הוא רואה וחווה את המציאות הסובבת אותו. בזמן שהוא עצוב ברחובות ברזל ריקים וארוכים, השירה ממתיקה את המציאות בהיותה שקדים וצימוקים, היא מוציאה אותו מתוך העוני בו הוא שרוי, למקום מתוק. כשהוא רץ עד כדי עייפות ומרגיש אפל, מבקש מהשירה ללכוד אותו, כאילו בניגוד לרצונו, ולחייב אותו לראות מתוך האפלה את הכוכבים, מתוך החדר הדחוס את השמים בחוץ. יופי של הסבר זה עם הטבחית המנשקת את הכף החמה!! נראה לי שבבית הזה הוא כבר יוצר איחוד בין המציאות שמחוץ לו לזו שהשירה יוצרת מבפנים וכך, בזכות השירה שלכדה אותו ולא וויתרה לו (לא ריחמה עליו) הוא כבר לא בחדר אפל אלא בחוץ, וכבר לא רואה את הכוכבים מרחוק אלא מתקשר איתם מקרוב: הירח, הרקיע והשקמה שרואה, מיד מורגשים קרובים ובתקשורת איתו, בלי התהליך הארוך שהיה קודם (בתחילה הוא בחדר אפל ואח"כ השירה מוציאה אותו לראות את הכוכבים בחוץ). אם לפני כן השירה היא משהו חיצוני שלוכד אותו, עכשיו הוא מאוחד עם שירתו ובזכותה כל דבר שהוא חווה- מקבל מיד משמעות או גוון אחר. בזכות השיר הוא יוצר קשר חדש ואינטימי עם העולם הסובב אותו. ("לא זרקת בחשיכה מטפחת משי או כפפה שנרים לך....")
 
ואני תמיד ראיתי את השקדים והצימוקים

כשירים עצמם. קצת כמו רחל "צריחות שצרחתי נואשת כואבת בשעות מצוקה ואבדן/היו למחרוזת שירים מלבבת זה ספר שירי הלבן". זה הבית בו לדעתי אלתרמן מהלך על הגבול שבין אלתרמן הקורא לאלתרמן המשורר.
 
תודה רבה לך!

מאוד נהנית לקרוא את מה שכתבת. הרהורים שלי בעקבות הקריאה: בעוד בבית הראשון הוא טוען נגד השירה שהיא גורמת לו לסערה, ואין לו אפשרות לכלוא אותה (מסכימה איתך לגמרי), בבית השני זה הפוך: המציאות שבה הוא חי גורמת לו לסערות- מרגיש במלחמה כשנמצא ברחוב, רואה שקיעה שהיא גם מתוקה וגם שותת בו זמנית- ואז השירה היא זו שאוספת אותו, מאלמת אותו לאלומות, קושרת אותו כדי שלא יתפזר, שלא יתפרק. אל תתחנני וכו': אולי תחינה של שירים כלפי המוני העם הנסוגים מגשת (לא את!) זו רדידות של השירה, כתיבה כך שכל אחד יבין. ואלתרמן מזהיר שזה לא ראוי. עדיף שמעטים יגשו ובלבד שהשירה תישאר איכותית
 

ליזביי

New member
תודה

הפרשנות שלך יפה. לי אין פרשנות אבל יש כמה דברים שמפריעים לי בשיר. מעניין אם זה ישתלב כלשהו עם הפרשנות שלך. אך יכול להיות שלאוזן שלך זה כלל לא צורם. ננסה להתחיל: בא לי להתחיל דווקא מהבית השלישי, אם לא איכפת לכם, בבקשה. הוא אומר לה: הניחי בצד את החוששים. רק אני, לבדי, אהלך בארצותיך. הבית מסתיים באיזו התרסה: הא לך! קחי אותי ורק אותי. היתר- או שאינם מספקים או קשים להשגה. יש כאן מישהו בודד מאד. כל פעם שהוא בא עמה במגע יש סערה, שותת איזה משהו, כל החומות נופלות. נדמה לי כי הוא לא מצליח לצאת מהעצבות. כי גם כשהוא עמה הוא הולך לבדו. למה הוא כותב: שותת שקיעות של פֶּטֵל. לא יודע, אבל אני מרגיש שהפטל מרחיק אותי מהשקיעה. פטל זר לשקיעה. בבית ה5 עוברים, לפתא, ללשון אנחנו. (ליבנו) האם הוא מתכוון לאנחנו= את ואני. (כפי שמיכל מציעה) או אנחנו= כל הגלמודים באשר הם לבדד.? אם הולכים על האפשרות האחרונה. הופה, הופה ,הופה. ראו כמה מריר הוא סוף השיר. בשורה האחרונה, עוד פעם יש מעבר לרבים. חיוכנו: חיוך קצת ציני. מדוע הם מחייכים כלפי הראש הפצוע, החרשות והכאובות. כל-כל כבד לו הלב, הוא נופל. ערי המסחר חורשות לו, אוי ואבוי לו לעולם. מדוע אתם מחייכים? האם חיוך זה הוא מה שעומד מאחורי שקיעה מזויפת של פטל. מדוע בבית 5 אחרי שנלכד בידה ולכאורה הם סוערים שנית. סחור-סחור בוער העולם, הירח כנשיקה, ומה שלא תרצו. מדוע כתוב בבית חמש על חדר שיאפיל באפלה עמוקה, תהום עמוקה של בדידות. אם הם ביחד והכל סוער ושוב חוזר להם הניגון הכביר. למה שוב פעם נזכרים באלה שנשארו מחוץ לסערה. קודם זה היה: אל תתחנני אל הנסוגים מגשת. וכעת הוא פונה אל אותם הנסוגים ומסוננר מאורם- הם: הכוכבים שנשארו בחוץ. --- מה שהצעתי הוא לא פרשנות נוספת, זה רק מה שמפריע לי. אולם, אם כבר מיכל התחילה את הדיבור על הכתיבה ומחברה. נדמה לי שבהקשר הזה, שיר זה דומה בתפיסתו לשורות הקצרות הבאות: "הַנִּשְׁאַר בִּכְתָב - זוֹ הַשְׁאָרַת הַנֶּפֶש. וְשַׁבֵּחַ אֲנִי: חַי הַנִּזּוֹן בָּרֶפֶשׁ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ, מֵאֲשֶׁר בַּסֵּפֶר." (אנקראון על קטב העצבון) כלומר: כתיבה היא מפתח לנצח. (זו השארת נפש) אני הקטן, מה לי ולנצח? איכה אעלה חיים מלאי רפש אל הנצח ואל הכתב. על-כל-פנים, זה בערך מה שאני שומע מהשיר, אם אני מנסה להצמד לפרשנות שלך. האם גם לך מפריעות שקיעות הפטל והחיוכים או שאצלך זה דווקא זורם?
 
לא הבנתי מה מפריע לך בשקיעות של פטל.

הוא משחק על דימויים שבונים ציפיות, ונשברים למשהו יפה ומתוק (שקדים וצימוקים) בעולם השירה. כך הרחובות, הלוחמים, שותתים... וכולנו מצפים לדם, אבל מקבלים את הפטל - אמנם שיח קוצני, אמנם אדום כמו הדם והשקיעה, אבל מתוק.
 

מיכל..~

New member
../images/Emo51.gif רבה על כל התגובות

זה ממש הוסיף לי וחידד לי כמה דברים שלא הבנתי מישהו יכול להסביר לי את הקטע של השקמה והמטפחת?? תודה רבה. ושבת שלום
 
למעלה