עזרה בהבנת אלתרמן! 
שלום, אני מתקשה מאוד להבין את השיר "פגישה לאין קץ" של אלתרמן. כבר כתבתי פה פעם לגבי "נשיקת הטבחת" שכתובה וקיבלתי תשובה, וגם עשיתי חיפוש מתקדם גם בפורום הזה וגם בפורום תרבות עברית על השיר, וגם חיפוש זריז בגוגל, ואכן מצאתי הרבה פרשניות מעניינות שעזרו לי להבין את השיר, אבל כמו ש"החטא והשופטת" כתבה כמה וכמה פעמים בנוגע לשיר הזה, אין משפט שהוא לא דימוי או מטאפורה או שלא מסתתר מאחוריו איזושהי כוונה נסתרת- ונורא מסקרן אותי, ומעניין אותי להבין בדיוק לפרוטרוט מה עומד מאוחרי המילים שלו כי יש כמה דברים שממש לא הבנתי. אז ברשותכם אני אכתוב את השיר עם הניתוח שלי לשיר [שבטח לוקה בחסר ועם המון שגיאות, כי אחרי הכל אני לא ממש מבינה בשירה רק מה שקראתי וניסיתי להבין - אז ראשית, תשדלו לא לצחוק על הניסינות שלי, ושנית - נסו לעזור לי, בבקשה?] השיר: כי סערת עלי, לנצח אנגנך שוא חומה אצור לך, שוא אציב דלתיים! תשוקתי אלייך ואלי גנך ואלי גופי סחרחר, אובד ידיים! לספרים רק את החטא והשופטת. פתאומית לעד, עיני בך הלומות, עת ברחוב לוחם, שותת שקיעות של פטל, תאלמי אותי לאלומות. אל תתחנני אל הנסוגים מגשת. לבדי אהיה בארצותייך הלך. תפילתי דבר איננה מבקשת, תפילתי אחת והיא אומרת: הא לך! עד קצווי העצב, עד עינות הליל ברחובות ברזל ריקים וארוכים, אלוהי ציווני שאת לעוללייך, מעוניי הרב שקדים וצימוקים. טוב שאת ליבנו עוד ידך לוכדת, אל תרחמיהו בעייפו לרוץ, אל תניחי לו שיאפיל כחדר בלי הכוכבים שנשארו בחוץ. שם לוהט ירח כנשיקת טבחת, שם רקיע לח את שיעולו מרעים, שם שקמה תפיל ענף לי כמטפחת ואני אקוד לה וארים. אני יודע כי לקול התוף, בערי מסחר חרשות וכואבות, יום אחד אפול עוד פצוע ראש לקטוף את חיוכנו זה מבין המרכבות. הקדמה: רבים חושבים שהשיר מדבר על אהבה בין גבר לאישה, וגם אני חשבתי ככה בהתחלה, למרות שהיו לי כמה דברים לא ברורים שהיו נראים לי לא קשורים לאהבה מהסוג הזה [כמו למשל המשפט "לספרים רק את החטא והשופטת"] אז אחרי חקירה מעמיקה גיליתי שיש כל מיני פרשוניות לשיר - חלק אומרים שזה מספר על אהבה בין האדם לבורא או לשכינה [בדומה לשיר "עוד חוזר הניגון" של אלתגרמן גם כן], אבל ברשותכם אני אתמקד הפירוש שנראה לי הכי מתאים, ושאני הכי אוהבת שאומר שהשיר הזה הוא בעצם ארס-פואטי, בעצם אלתרמן כתב על השירה עצמה, על יחסי הגומלין שלו איתה ועל האהבה ששוררת בינהם. ועכשיו בגלל שחשוב לי ממש להבין כל שורה, אני יעבור שורה שורה ואכתוב מה הבנתי ממנה - אשמח להערות/הארות והוספות למינהם: "כי סערת עלי, לנצח אנגנך שוא חומה אצור לך, שוא אציב דלתיים! תשוקתי אלייך ואלי גנך ואלי גופי סחרחר, אובד ידיים!" - הבית הראשון בעצם הוא פנייה ישירה של הכותב לשירה עצמה ולכתיבה, הוא אומר שהכתיבה כביכול "סוערת" עליו וזה בעצם מתאר את ההרגשה הפנימית שלו שהוא גואש ושוצף מילים בתוכו והכתיבה בשבילו כמו סערה בתוך הנפש ולכן הוא "לנצח אנגנך" - כדי להשתלט על הסערה הזאת הוא "חייב" לכתוב אותה החוצה כדי להרגיע את עצמו מבפנים, ולכן הוא ממשיך וכותב "שוא חומה אצור לך..." - הוא מנסה לאצור אותה בתוכו, לשים לה כל מיני מכשולים כדי שלא תצא ממנו החוצה, אבל התשוקה שלו לכתיבה בוערת ומשפיעה עליו אפילו בצורה פיזית "גופי סחרחר אובד ידיים" המילה "גנך" לדעתי מתארת את הגן עדן של המוזה שלו שפונה אליו "גנך" - הגן שלך "שייך" לי כי הוא "כבול" לתשוקה שלי אלייך. "לספרים רק את החטא והשופטת. פתאומית לעד, עיני בך הלומות" - המשפט הראשון הוא כביכול הכי ברור כשהוא נוגע לארס-פואטיקה, הכתיבה עצמה היא גם החטאים ושם השופטים, ולדעתי זה משפט ממש חזק כי זה מתאר את היחסי "אהבה-שנאה" של הכותב לכתיבה עצמה, מצד אחד היא מסמלת דברים רעים, חטאים, ומצד שני היא גם מצליחה "לעשות סדר" -להיות שופטת. "פתאומית לעד" - אוקסימרון נפלא בעיניי, הכותב כל פעם מופתע מחדש ממה שהכתיבה משפיעה עליו, מהמילים שיוצאות ממנו - כל הזמן זה מפתיע אותו מחדש "כל הזמן" - לעד. "עיני בך הלומות" -הוא כל הזמן נושא את העיניים שלו לכתיבה ולימילים, כאילו העיניים שלו "ממוסמרות" לשם. "עת ברחוב לוחם, שותת שקיעות של פטל, תאלמי אותי לאלומות." - בזמן שהוא כותב הוא כביכול בתהליך לחימה כלשהו, הוא צעוד במשעולים של הנפש שלו ונלחם מול כל מיני רגשות-זכורונת-מחשבות של עצמו ובכך כותב את השירים והיצירות שלו, ותוך כדי לחימה הוא מתאר את השקיעות שהם בטעם של פטל, ששיקעה עצמה יכולה לתאר לנו משהו סופי ששייך למוות - אבל מצד שני הוא ממתיק אותה בטעם פטל שמוסיף להרגשה הסופנית הזאת של רדת החושך משהו יותר רך- גם המילה "שותת" מזיכרה לנו "שותת דם" - שזה בעצם משחק של אסוציסציות עם הצבע אדום - שיקעות, מיץ פטל, ודם. - שיוצרים מערובלת של רגשות מתוקות ומרות גם יחד. תאלמי אותי לאלומות - כביכול היא מאלמת אותו- גורמת לו להיות אילם, אבל תוך כדי היא יוצרת "אלומות" של המילים שכן מדברות - כאן נראה לי [והדגש על נראה לי אני ממש לא בטוחה שאני לא כותבת פה שטויות] שבעצם פיזית הכותב שותק- אבל דרך "אלומות המילים" שכתובות על דף הוא מצליח להתבטא בכל זאת - למרות השתיקה. "אל תתחנני אל הנסוגים מגשת. לבדי אהיה בארצותייך הלך. תפילתי דבר איננה מבקשת, תפילתי אחת והיא אומרת: הא לך!" - זה הבית האהוב עליי, ואם הייתי יכולה לחזור לגרסה שהשיר מדבר על אהבה בין גבר לאישה, זה פשוט בית שמתאר אהבה ענקית, וקצת היה חבל לי שהוא פתאום הפך לשיר ארס-פואטי, למרות שזה מוסיף נופך אחר ויפייפה. בכל אופן, כשהוא כותב "אל תתחנני על הנוסגים מגשת...וגו'" - הוא בעצם מדבר על אנשים כמוני, שלא ממש מבינים את אלתרמן וחוששים לגשת לקרוא ולהבין את השירים שלו - והוא אומר לשירה עצמה שלא תעלב שלא מבינים אותה ושלא קוראים אותה - כי העיקר שהוא מבין אותה ושהוא יודע כיצד היא נוצרה ולמה [המשפט הזה הוא פשוט משפט מקסים. מקסים מקסים..] ואח"כ הוא מחזק אותה בכך שהוא מראה לה את כמות האהבה העזה שיש לו אליה - שכל מה שהוא מבקש, הבקשה היחידה שלו זו רק היא. התפילה הכי נשגבת היא הבקשה אליה. - אני מפחדת שתפוז ימחק לי חצי מההודעה, כי זה פעם קרה לי ויש לי טראומות אז אני אמשיך בהודעה הבאה. כבר חוזרת..
שלום, אני מתקשה מאוד להבין את השיר "פגישה לאין קץ" של אלתרמן. כבר כתבתי פה פעם לגבי "נשיקת הטבחת" שכתובה וקיבלתי תשובה, וגם עשיתי חיפוש מתקדם גם בפורום הזה וגם בפורום תרבות עברית על השיר, וגם חיפוש זריז בגוגל, ואכן מצאתי הרבה פרשניות מעניינות שעזרו לי להבין את השיר, אבל כמו ש"החטא והשופטת" כתבה כמה וכמה פעמים בנוגע לשיר הזה, אין משפט שהוא לא דימוי או מטאפורה או שלא מסתתר מאחוריו איזושהי כוונה נסתרת- ונורא מסקרן אותי, ומעניין אותי להבין בדיוק לפרוטרוט מה עומד מאוחרי המילים שלו כי יש כמה דברים שממש לא הבנתי. אז ברשותכם אני אכתוב את השיר עם הניתוח שלי לשיר [שבטח לוקה בחסר ועם המון שגיאות, כי אחרי הכל אני לא ממש מבינה בשירה רק מה שקראתי וניסיתי להבין - אז ראשית, תשדלו לא לצחוק על הניסינות שלי, ושנית - נסו לעזור לי, בבקשה?] השיר: כי סערת עלי, לנצח אנגנך שוא חומה אצור לך, שוא אציב דלתיים! תשוקתי אלייך ואלי גנך ואלי גופי סחרחר, אובד ידיים! לספרים רק את החטא והשופטת. פתאומית לעד, עיני בך הלומות, עת ברחוב לוחם, שותת שקיעות של פטל, תאלמי אותי לאלומות. אל תתחנני אל הנסוגים מגשת. לבדי אהיה בארצותייך הלך. תפילתי דבר איננה מבקשת, תפילתי אחת והיא אומרת: הא לך! עד קצווי העצב, עד עינות הליל ברחובות ברזל ריקים וארוכים, אלוהי ציווני שאת לעוללייך, מעוניי הרב שקדים וצימוקים. טוב שאת ליבנו עוד ידך לוכדת, אל תרחמיהו בעייפו לרוץ, אל תניחי לו שיאפיל כחדר בלי הכוכבים שנשארו בחוץ. שם לוהט ירח כנשיקת טבחת, שם רקיע לח את שיעולו מרעים, שם שקמה תפיל ענף לי כמטפחת ואני אקוד לה וארים. אני יודע כי לקול התוף, בערי מסחר חרשות וכואבות, יום אחד אפול עוד פצוע ראש לקטוף את חיוכנו זה מבין המרכבות. הקדמה: רבים חושבים שהשיר מדבר על אהבה בין גבר לאישה, וגם אני חשבתי ככה בהתחלה, למרות שהיו לי כמה דברים לא ברורים שהיו נראים לי לא קשורים לאהבה מהסוג הזה [כמו למשל המשפט "לספרים רק את החטא והשופטת"] אז אחרי חקירה מעמיקה גיליתי שיש כל מיני פרשוניות לשיר - חלק אומרים שזה מספר על אהבה בין האדם לבורא או לשכינה [בדומה לשיר "עוד חוזר הניגון" של אלתגרמן גם כן], אבל ברשותכם אני אתמקד הפירוש שנראה לי הכי מתאים, ושאני הכי אוהבת שאומר שהשיר הזה הוא בעצם ארס-פואטי, בעצם אלתרמן כתב על השירה עצמה, על יחסי הגומלין שלו איתה ועל האהבה ששוררת בינהם. ועכשיו בגלל שחשוב לי ממש להבין כל שורה, אני יעבור שורה שורה ואכתוב מה הבנתי ממנה - אשמח להערות/הארות והוספות למינהם: "כי סערת עלי, לנצח אנגנך שוא חומה אצור לך, שוא אציב דלתיים! תשוקתי אלייך ואלי גנך ואלי גופי סחרחר, אובד ידיים!" - הבית הראשון בעצם הוא פנייה ישירה של הכותב לשירה עצמה ולכתיבה, הוא אומר שהכתיבה כביכול "סוערת" עליו וזה בעצם מתאר את ההרגשה הפנימית שלו שהוא גואש ושוצף מילים בתוכו והכתיבה בשבילו כמו סערה בתוך הנפש ולכן הוא "לנצח אנגנך" - כדי להשתלט על הסערה הזאת הוא "חייב" לכתוב אותה החוצה כדי להרגיע את עצמו מבפנים, ולכן הוא ממשיך וכותב "שוא חומה אצור לך..." - הוא מנסה לאצור אותה בתוכו, לשים לה כל מיני מכשולים כדי שלא תצא ממנו החוצה, אבל התשוקה שלו לכתיבה בוערת ומשפיעה עליו אפילו בצורה פיזית "גופי סחרחר אובד ידיים" המילה "גנך" לדעתי מתארת את הגן עדן של המוזה שלו שפונה אליו "גנך" - הגן שלך "שייך" לי כי הוא "כבול" לתשוקה שלי אלייך. "לספרים רק את החטא והשופטת. פתאומית לעד, עיני בך הלומות" - המשפט הראשון הוא כביכול הכי ברור כשהוא נוגע לארס-פואטיקה, הכתיבה עצמה היא גם החטאים ושם השופטים, ולדעתי זה משפט ממש חזק כי זה מתאר את היחסי "אהבה-שנאה" של הכותב לכתיבה עצמה, מצד אחד היא מסמלת דברים רעים, חטאים, ומצד שני היא גם מצליחה "לעשות סדר" -להיות שופטת. "פתאומית לעד" - אוקסימרון נפלא בעיניי, הכותב כל פעם מופתע מחדש ממה שהכתיבה משפיעה עליו, מהמילים שיוצאות ממנו - כל הזמן זה מפתיע אותו מחדש "כל הזמן" - לעד. "עיני בך הלומות" -הוא כל הזמן נושא את העיניים שלו לכתיבה ולימילים, כאילו העיניים שלו "ממוסמרות" לשם. "עת ברחוב לוחם, שותת שקיעות של פטל, תאלמי אותי לאלומות." - בזמן שהוא כותב הוא כביכול בתהליך לחימה כלשהו, הוא צעוד במשעולים של הנפש שלו ונלחם מול כל מיני רגשות-זכורונת-מחשבות של עצמו ובכך כותב את השירים והיצירות שלו, ותוך כדי לחימה הוא מתאר את השקיעות שהם בטעם של פטל, ששיקעה עצמה יכולה לתאר לנו משהו סופי ששייך למוות - אבל מצד שני הוא ממתיק אותה בטעם פטל שמוסיף להרגשה הסופנית הזאת של רדת החושך משהו יותר רך- גם המילה "שותת" מזיכרה לנו "שותת דם" - שזה בעצם משחק של אסוציסציות עם הצבע אדום - שיקעות, מיץ פטל, ודם. - שיוצרים מערובלת של רגשות מתוקות ומרות גם יחד. תאלמי אותי לאלומות - כביכול היא מאלמת אותו- גורמת לו להיות אילם, אבל תוך כדי היא יוצרת "אלומות" של המילים שכן מדברות - כאן נראה לי [והדגש על נראה לי אני ממש לא בטוחה שאני לא כותבת פה שטויות] שבעצם פיזית הכותב שותק- אבל דרך "אלומות המילים" שכתובות על דף הוא מצליח להתבטא בכל זאת - למרות השתיקה. "אל תתחנני אל הנסוגים מגשת. לבדי אהיה בארצותייך הלך. תפילתי דבר איננה מבקשת, תפילתי אחת והיא אומרת: הא לך!" - זה הבית האהוב עליי, ואם הייתי יכולה לחזור לגרסה שהשיר מדבר על אהבה בין גבר לאישה, זה פשוט בית שמתאר אהבה ענקית, וקצת היה חבל לי שהוא פתאום הפך לשיר ארס-פואטי, למרות שזה מוסיף נופך אחר ויפייפה. בכל אופן, כשהוא כותב "אל תתחנני על הנוסגים מגשת...וגו'" - הוא בעצם מדבר על אנשים כמוני, שלא ממש מבינים את אלתרמן וחוששים לגשת לקרוא ולהבין את השירים שלו - והוא אומר לשירה עצמה שלא תעלב שלא מבינים אותה ושלא קוראים אותה - כי העיקר שהוא מבין אותה ושהוא יודע כיצד היא נוצרה ולמה [המשפט הזה הוא פשוט משפט מקסים. מקסים מקסים..] ואח"כ הוא מחזק אותה בכך שהוא מראה לה את כמות האהבה העזה שיש לו אליה - שכל מה שהוא מבקש, הבקשה היחידה שלו זו רק היא. התפילה הכי נשגבת היא הבקשה אליה. - אני מפחדת שתפוז ימחק לי חצי מההודעה, כי זה פעם קרה לי ויש לי טראומות אז אני אמשיך בהודעה הבאה. כבר חוזרת..
