עזרה בבקשה!
משהו עובר על נועם (שנתיים+ תשעה חדשים), אני לא מצליחה להבין מה קורה, והיא מסרבת לספר. אקדים ואומר, שמבחינת תנאים אוביקטיביים, אין שינוי- היא הולכת לאותו הגן, בן זוגי ואנוכי עובדים ולומדים כרגיל, אני אפילו לא בהריון, אבל משהו עובר על הילדה. קצת רקע- מגיל צעיר מאד ברור היה לנו שנועם יודעת מה היא רוצה, ומנסה לממש את רצונותיה. בקיצור, ילדה עם דעה מוצקה ועצמאית. כמו כן,מגיל צעיר התמודדנו עם התקפות זעם, יש לומר שדי בהצלחה. אני סברתי שעלינו על דרך המלך. לאחרונה התחילה תקופה קשה. בתחילה היו אלו בקשות ורצונות לא הגיוניים כמו "אמא, אני רוצה לאכול את החור בגבינה" או "אני רוצה שתורידי לי את המרפק, עכשיו!". ניסינו להסביר לנועם בנועם שאי אפשר להוריד את המרפק או לאכול את החור. אח"כ שיחקנו ב"כאילו".אני לא מאמינה שהיא באמת חשבה שאפשר למלא את רצונותיה, אבל כל פעם מחדש היא התעצבנה וזרקה את עצמה. (אלו,ד"א, הן רק דוגמאות, היו עוד בקשות לא הגיוניות...). כרגע, המצב החמיר. הילדה בוכה המון, מתעצבנת בקלות- על כל דבר (שיר מסויים מתוך הכבש הששה- עשר שלא הושר על פי רצונה- בכי, מעיל לא בצבע הנכון, ויש לה 3 מעילים...- בכי, התה לא חם- בכי). אני מכירה את הילדה שלי ולמדתי כבר להבין אותה. כאן יש מצוקה שאני לא מכירה. כשאני שואלת שאלות כמו "איך היה בגן היום?" היא עונה "אני לא רוצה לדבר (על זה)". השיא הוא שהיו לה ביומיים האחרונים 3 פיספוסי פיפי, והיא כבר גמולה לחלוטין- יום ולילה- כארבעה חדשים. איך אפשר לברר מה קורה? שווה לפנות לייעוץ? יש לכן רעיונות יצירתיים אחרים? (אני חייבת לציין שאנחנו גרים בהולנד, ותחומי האיבחון והיעוץ מאד לא מפותחים פה) אשמח לכל תגובה- אני אובדת עצות.
משהו עובר על נועם (שנתיים+ תשעה חדשים), אני לא מצליחה להבין מה קורה, והיא מסרבת לספר. אקדים ואומר, שמבחינת תנאים אוביקטיביים, אין שינוי- היא הולכת לאותו הגן, בן זוגי ואנוכי עובדים ולומדים כרגיל, אני אפילו לא בהריון, אבל משהו עובר על הילדה. קצת רקע- מגיל צעיר מאד ברור היה לנו שנועם יודעת מה היא רוצה, ומנסה לממש את רצונותיה. בקיצור, ילדה עם דעה מוצקה ועצמאית. כמו כן,מגיל צעיר התמודדנו עם התקפות זעם, יש לומר שדי בהצלחה. אני סברתי שעלינו על דרך המלך. לאחרונה התחילה תקופה קשה. בתחילה היו אלו בקשות ורצונות לא הגיוניים כמו "אמא, אני רוצה לאכול את החור בגבינה" או "אני רוצה שתורידי לי את המרפק, עכשיו!". ניסינו להסביר לנועם בנועם שאי אפשר להוריד את המרפק או לאכול את החור. אח"כ שיחקנו ב"כאילו".אני לא מאמינה שהיא באמת חשבה שאפשר למלא את רצונותיה, אבל כל פעם מחדש היא התעצבנה וזרקה את עצמה. (אלו,ד"א, הן רק דוגמאות, היו עוד בקשות לא הגיוניות...). כרגע, המצב החמיר. הילדה בוכה המון, מתעצבנת בקלות- על כל דבר (שיר מסויים מתוך הכבש הששה- עשר שלא הושר על פי רצונה- בכי, מעיל לא בצבע הנכון, ויש לה 3 מעילים...- בכי, התה לא חם- בכי). אני מכירה את הילדה שלי ולמדתי כבר להבין אותה. כאן יש מצוקה שאני לא מכירה. כשאני שואלת שאלות כמו "איך היה בגן היום?" היא עונה "אני לא רוצה לדבר (על זה)". השיא הוא שהיו לה ביומיים האחרונים 3 פיספוסי פיפי, והיא כבר גמולה לחלוטין- יום ולילה- כארבעה חדשים. איך אפשר לברר מה קורה? שווה לפנות לייעוץ? יש לכן רעיונות יצירתיים אחרים? (אני חייבת לציין שאנחנו גרים בהולנד, ותחומי האיבחון והיעוץ מאד לא מפותחים פה) אשמח לכל תגובה- אני אובדת עצות.