עזרה בבקשה
נדמה לי כבר כי הלכתי בכל דרך אפשרית ובכל יעד נתקלתי באותו הנוף. התחלתי טיפול לפני כשנה אצל פסיכולוג, שמיד הפנה אותי לקבלת תרופות אצל פסיכיאטר לטיפול בדכאון. במאי לפני 5-6 חודשים הגעתי למצב (בפעם המי יודע כמה) שכבר לא יכולתי לשאת את עצמי, אך לא הייתה לי דרך להביע את עצמי. עשיתי מה שעשיתי והגעתי למחרת למחלקה פסיכיאטרית באחד מבתה"ח. שם, למרות ה"חופשה" הנעימה, נתקלתי בשיאים חדשים של זלזול מצד אנשי המקצוע, במיוחד מאלו הקוראים לעצמם רופאים. הם פשוט התייחסו אלי כאל ילד עם דכאון של גיל ההתבגרות. הם עצמם איבחנו אצלי MDD ו cluster B personality disorders, שסביר להניח מכל ה4 שBPD הוא המתאים לי ביותר. בכל הזדמנות שהייתה לי שם ניסיתי להסביר שאין לי יכולת להסביר את מה שאני מרגיש או חושב בגלל שאני לגמרי מנותק מעצמי בסביבת אנשים. זה לא עשה עליהם הרבה רושם, והם רק המשיכו לטחון לי "מה שאתה צריך זה טיפול פסיכולוגי ארוך"... היום ל"תחושת הניתוק" הזאת כבר יש שם - דיסוציאציה, אך אני עדיין מתקשה לגרום למישהו להאמין בכך (אף אחד לא מצליח לחשוב על הבעיות באיבחון אישיות דיסוציאטיבית?!). כולם רק אומרים לי שאני צריך להפסיק להתעסק עם הגדרות, אבל זה דבר כל כך טיפשי להגיד, כי כל השפה שלנו מבוססת על הגדרות. אני גדלתי לבד ואף אחד לא לימד אותי לדבר ולהביע את תחושותיי ומחשבותיי, מכאן שהדרך היחידה שלי לעשות זאת היא ע"י "הזדהות" עם הגדרות פסיכיאטריות. בעוד שבוע מתחילים הלימודים שמצד אחד אני משתוקק להם ומצד שני צועק על עצמי שזה עוד לא הזמן. נמאס לי כבר מרופאים שחושבים שהם אלוהים, נמאס לי מפסיכולוגים ש"מאמינים לי", נמאס לי מאנשים שאומרים לי כמה שאני חזק, אני לא טיפש ואני לא צריך הסברים, אני בסה"כ צריך תמיכה. השאלה שלי היא איפה אני יכול לקבל תמיכה אישית שתאפשר לי להגיע למקומות הנכונים, להשתקם והכי חשוב - לחיות?
נדמה לי כבר כי הלכתי בכל דרך אפשרית ובכל יעד נתקלתי באותו הנוף. התחלתי טיפול לפני כשנה אצל פסיכולוג, שמיד הפנה אותי לקבלת תרופות אצל פסיכיאטר לטיפול בדכאון. במאי לפני 5-6 חודשים הגעתי למצב (בפעם המי יודע כמה) שכבר לא יכולתי לשאת את עצמי, אך לא הייתה לי דרך להביע את עצמי. עשיתי מה שעשיתי והגעתי למחרת למחלקה פסיכיאטרית באחד מבתה"ח. שם, למרות ה"חופשה" הנעימה, נתקלתי בשיאים חדשים של זלזול מצד אנשי המקצוע, במיוחד מאלו הקוראים לעצמם רופאים. הם פשוט התייחסו אלי כאל ילד עם דכאון של גיל ההתבגרות. הם עצמם איבחנו אצלי MDD ו cluster B personality disorders, שסביר להניח מכל ה4 שBPD הוא המתאים לי ביותר. בכל הזדמנות שהייתה לי שם ניסיתי להסביר שאין לי יכולת להסביר את מה שאני מרגיש או חושב בגלל שאני לגמרי מנותק מעצמי בסביבת אנשים. זה לא עשה עליהם הרבה רושם, והם רק המשיכו לטחון לי "מה שאתה צריך זה טיפול פסיכולוגי ארוך"... היום ל"תחושת הניתוק" הזאת כבר יש שם - דיסוציאציה, אך אני עדיין מתקשה לגרום למישהו להאמין בכך (אף אחד לא מצליח לחשוב על הבעיות באיבחון אישיות דיסוציאטיבית?!). כולם רק אומרים לי שאני צריך להפסיק להתעסק עם הגדרות, אבל זה דבר כל כך טיפשי להגיד, כי כל השפה שלנו מבוססת על הגדרות. אני גדלתי לבד ואף אחד לא לימד אותי לדבר ולהביע את תחושותיי ומחשבותיי, מכאן שהדרך היחידה שלי לעשות זאת היא ע"י "הזדהות" עם הגדרות פסיכיאטריות. בעוד שבוע מתחילים הלימודים שמצד אחד אני משתוקק להם ומצד שני צועק על עצמי שזה עוד לא הזמן. נמאס לי כבר מרופאים שחושבים שהם אלוהים, נמאס לי מפסיכולוגים ש"מאמינים לי", נמאס לי מאנשים שאומרים לי כמה שאני חזק, אני לא טיפש ואני לא צריך הסברים, אני בסה"כ צריך תמיכה. השאלה שלי היא איפה אני יכול לקבל תמיכה אישית שתאפשר לי להגיע למקומות הנכונים, להשתקם והכי חשוב - לחיות?