nissan rules
New member
עזרה בבקשה
שלום רב שמי ניסן כהן, סטודנט מצטיין שנה ג' להנדסה. בגיל 16 הייתי 80 קילו על 1.5 מטר והחלטתי לרדת במשקל. בגיל 18 עם דיאטה מתונה של אכילה מהכל אבל קיצוץ בכמויות שבניתי לעצמי הגעתי למשקל של 57 קילו על 1.6 מטר. באותה שנה החלטתי ללכת לחדר כושר כדי לחטב את עצמי ובמקביל לקחתי ייעוץ תזונתי ומשם נהרסו לי החיים. התחלתי להבין מה הם קלוריות ומה זה דבר משמין ולא וכמה צריך ליום. התחלתי לאכול לפי תפריטים. הגעתי לצבא לאחר 3 חודשים מסיום הלימודים ושברתי את התפריטים שבנו לי כי לא יכולתי להתאים את הצבא לתפריטים. עליתי תוך חודש 7 קילו. הרגשתי מגעיל עם עצמי והתחלתי להיות בולמי. לאחר שנה גילו נכות שהייתה לי וסיימתי את הצבא במשקל 55 קילו. התקבלתי מהר לאוניברסיטה מיד לאחר השחרור כי פסיכומטרי היה לי מגיל 16. באוניברסיטה שמו יותר דגש על זה שרזה=מצליח ועוד לא היה לי זמן לתכנן תפריטים אז התחלתי לדכא את התיאבון. זה היה בהתחלה שבוע צום ויום בולמוס עם משלשלים וספורט מוגזם למרות שידעתי שיש לי ברקע מחלת לב קטלנית. לאחר שהיה לי ריב עם אמא שלי וראיתי שדרך האוכל אני יכול לשלוט בה הפסקתי לאכול לגמרי ולקחתי רק משלשלים. בגיל 21 הגעתי למשקל 32 קילו. למזלי הפסיכופטי הבחנתי שסימני החיים שלי לא תקינים מעבר לרגיל {דופק מנוחה לרוב היה אצלי 40 ולחץ דם 90/60} הפעם לא הצלחתי לנשום ויד שמאל נרדמה לי לגמרי {הבנתי שמדובר על כך שהלב מאותת לי לשלום}. שלחתי את עצמי למיון מיד והגעתי לחדר מיון עם ברדיקרדיה רצינית של 20 פעימות ללא גלי P וQ תוך כמה דקות חטפתי דום לב למזלי זה קרה במיון. בלי יותר מדי שאלות הוכנסתי לטיפול נמרץ לב. בערב התעוררתי מהקומה שהייתה לי ולמרות שמתתי לא רציתי לאכול כלום. מאז גיל 18 שגילו כי אני חולה בSICK SINUS SINDROME עקב בעיה גנטית נדירה בשם HOLT ORAM הייתי מועמד להשתלת קוצב. הפעם לא הייתה שאלה וקיבלתי מתנה לחיים קוצב DDDR. לאחר ההשתלה ובדיקת הקוצב ראו כי הלב כמעט ולא מייצר חשמל ותלוי 100% בקוצב. לאחר כחודש בטיפול נמרץ שבו עליתי 3 קילו חזרתי ללימודים. התחלתי לעלות במשקל עקב איומים מאימי כי אם לא אני עף מהבית והיא לא רואה אותי מתאבד שוב דרך האוכל. עליתי ל42 קילו עם בולמוסי אכילה. הרגשתי רע עם עצמי ותוך חודש ירדתי ל34 קילו. מיותר לציין ששוב חטפתי דום לב הפעם למזלי זה היה בשיעורי הקונדיטוריה שהתחלתי ללמוד{המשפחה עודדה אותי וגם ככה אהבתי והם חשבו שזו דרך טובה לעלות במשקל מהר}. כיום עקב מעבר של שני צינתורים נוספים וכך שהמצב הכללי של הלב שלי מחמיר מרגע לרגע עקב הבעיה הגנטית אני אוכל מדיכאון/משיעמום/משמחה או מהכל ואני מרגיש תמיד שאני יכול לאכול וזה מתבטא עם אפיזודות של הקאות או ספורט ברמה שאני יודע שברגע שאני יורד מהאופניים אני מסוגל לחטוף דום לב באותו הרגע ואת האמת לא איכפת לי. כל פעם שאמא שלי צועקת עליי אני יודע שהאכילה הקומפולסיבית שלי תעצבן אותה ואני אדחף אפילו חצי מגש מתוקים כדי לעצבן אותה או איזה משהו בכמות מוגזמת העיקר לשלוט שוב בחיים שלי. אין טעם לציין שלעבוד עכשיו אני לא מצליח עם כל בולמוסי האכילה שלי וכל פעם שאמא שלי צועקת עליי הבולמוס גדל למימדים עצומים שמצריכים לפעמים אשפוזים על מנת להחדיר זונדות. נמאס לי מהמצב הזה וכל בוקר אני מתעורר ואת האמת שאני יודע שזה ישמע אובדני אבל כל בוקר אני בוכה על זה שהתעוררתי. אבא שלי רופא בקרטריולוג אז יש לי גישה לתרופות בלי הגבלה. עקב ההפרעות קצב שיש לי בלב אני יודע שדיגוקסין ובטא בלוקרס רעילים לי ברמות כאלה שלקיחה שלהם תהרוג אותי תוך כמה דקות וכמו כן יש לי תמיד רמות נמוכות של מלח ומספיק לי יום אחד להקיא מהבוקר עד הערב בלי לאכול והפרעת הקצב תהרוג אותי. טסתי לאיטליה כדי לנסות להיות הולמס ולהיות רחוק מאוכל אבל לצערי למשפחה שלי יש את האמצעים והם איתרו אותי במהירות. כל פעם שאני מנסה לברוח למדינה אחרת אני נתפס על ידי הקשרים של אמא שלי. אני מועמד לאשפוז ברמבם אבל אני חושב שהאשפוז הזה לא יעזור לי כי לאחריו אני עלול לחזור לאנורקסיה/בולמיה/אכילה קומפולסיבית רגשית. אם אני רואה או שומע אוכל עכשיו אני אוכל מדיכאון כי גם ככה אני יודע שהרבה לחיות אני לא אחיה {מצב משפחתי=הרבה אנשים מתים אצלנו צעירים אם המחלה פגעה בלב}. הסיבה היחידה שאני לא לוקח שום כדור מסוכן או מקיא מהבוקר עד הערב היא שאני לא רוצה לראות שוב את אמא שלי בוכה וממש לא את מישהו אחר מהמשפחה שלי בבקשה תעזרו לי אני מתחנן אני חכם מדי כדי למות צעיר. כיום אני עם אי ספיקת לב דרגה 2-3 ועם קוצב לב DDDR
שלום רב שמי ניסן כהן, סטודנט מצטיין שנה ג' להנדסה. בגיל 16 הייתי 80 קילו על 1.5 מטר והחלטתי לרדת במשקל. בגיל 18 עם דיאטה מתונה של אכילה מהכל אבל קיצוץ בכמויות שבניתי לעצמי הגעתי למשקל של 57 קילו על 1.6 מטר. באותה שנה החלטתי ללכת לחדר כושר כדי לחטב את עצמי ובמקביל לקחתי ייעוץ תזונתי ומשם נהרסו לי החיים. התחלתי להבין מה הם קלוריות ומה זה דבר משמין ולא וכמה צריך ליום. התחלתי לאכול לפי תפריטים. הגעתי לצבא לאחר 3 חודשים מסיום הלימודים ושברתי את התפריטים שבנו לי כי לא יכולתי להתאים את הצבא לתפריטים. עליתי תוך חודש 7 קילו. הרגשתי מגעיל עם עצמי והתחלתי להיות בולמי. לאחר שנה גילו נכות שהייתה לי וסיימתי את הצבא במשקל 55 קילו. התקבלתי מהר לאוניברסיטה מיד לאחר השחרור כי פסיכומטרי היה לי מגיל 16. באוניברסיטה שמו יותר דגש על זה שרזה=מצליח ועוד לא היה לי זמן לתכנן תפריטים אז התחלתי לדכא את התיאבון. זה היה בהתחלה שבוע צום ויום בולמוס עם משלשלים וספורט מוגזם למרות שידעתי שיש לי ברקע מחלת לב קטלנית. לאחר שהיה לי ריב עם אמא שלי וראיתי שדרך האוכל אני יכול לשלוט בה הפסקתי לאכול לגמרי ולקחתי רק משלשלים. בגיל 21 הגעתי למשקל 32 קילו. למזלי הפסיכופטי הבחנתי שסימני החיים שלי לא תקינים מעבר לרגיל {דופק מנוחה לרוב היה אצלי 40 ולחץ דם 90/60} הפעם לא הצלחתי לנשום ויד שמאל נרדמה לי לגמרי {הבנתי שמדובר על כך שהלב מאותת לי לשלום}. שלחתי את עצמי למיון מיד והגעתי לחדר מיון עם ברדיקרדיה רצינית של 20 פעימות ללא גלי P וQ תוך כמה דקות חטפתי דום לב למזלי זה קרה במיון. בלי יותר מדי שאלות הוכנסתי לטיפול נמרץ לב. בערב התעוררתי מהקומה שהייתה לי ולמרות שמתתי לא רציתי לאכול כלום. מאז גיל 18 שגילו כי אני חולה בSICK SINUS SINDROME עקב בעיה גנטית נדירה בשם HOLT ORAM הייתי מועמד להשתלת קוצב. הפעם לא הייתה שאלה וקיבלתי מתנה לחיים קוצב DDDR. לאחר ההשתלה ובדיקת הקוצב ראו כי הלב כמעט ולא מייצר חשמל ותלוי 100% בקוצב. לאחר כחודש בטיפול נמרץ שבו עליתי 3 קילו חזרתי ללימודים. התחלתי לעלות במשקל עקב איומים מאימי כי אם לא אני עף מהבית והיא לא רואה אותי מתאבד שוב דרך האוכל. עליתי ל42 קילו עם בולמוסי אכילה. הרגשתי רע עם עצמי ותוך חודש ירדתי ל34 קילו. מיותר לציין ששוב חטפתי דום לב הפעם למזלי זה היה בשיעורי הקונדיטוריה שהתחלתי ללמוד{המשפחה עודדה אותי וגם ככה אהבתי והם חשבו שזו דרך טובה לעלות במשקל מהר}. כיום עקב מעבר של שני צינתורים נוספים וכך שהמצב הכללי של הלב שלי מחמיר מרגע לרגע עקב הבעיה הגנטית אני אוכל מדיכאון/משיעמום/משמחה או מהכל ואני מרגיש תמיד שאני יכול לאכול וזה מתבטא עם אפיזודות של הקאות או ספורט ברמה שאני יודע שברגע שאני יורד מהאופניים אני מסוגל לחטוף דום לב באותו הרגע ואת האמת לא איכפת לי. כל פעם שאמא שלי צועקת עליי אני יודע שהאכילה הקומפולסיבית שלי תעצבן אותה ואני אדחף אפילו חצי מגש מתוקים כדי לעצבן אותה או איזה משהו בכמות מוגזמת העיקר לשלוט שוב בחיים שלי. אין טעם לציין שלעבוד עכשיו אני לא מצליח עם כל בולמוסי האכילה שלי וכל פעם שאמא שלי צועקת עליי הבולמוס גדל למימדים עצומים שמצריכים לפעמים אשפוזים על מנת להחדיר זונדות. נמאס לי מהמצב הזה וכל בוקר אני מתעורר ואת האמת שאני יודע שזה ישמע אובדני אבל כל בוקר אני בוכה על זה שהתעוררתי. אבא שלי רופא בקרטריולוג אז יש לי גישה לתרופות בלי הגבלה. עקב ההפרעות קצב שיש לי בלב אני יודע שדיגוקסין ובטא בלוקרס רעילים לי ברמות כאלה שלקיחה שלהם תהרוג אותי תוך כמה דקות וכמו כן יש לי תמיד רמות נמוכות של מלח ומספיק לי יום אחד להקיא מהבוקר עד הערב בלי לאכול והפרעת הקצב תהרוג אותי. טסתי לאיטליה כדי לנסות להיות הולמס ולהיות רחוק מאוכל אבל לצערי למשפחה שלי יש את האמצעים והם איתרו אותי במהירות. כל פעם שאני מנסה לברוח למדינה אחרת אני נתפס על ידי הקשרים של אמא שלי. אני מועמד לאשפוז ברמבם אבל אני חושב שהאשפוז הזה לא יעזור לי כי לאחריו אני עלול לחזור לאנורקסיה/בולמיה/אכילה קומפולסיבית רגשית. אם אני רואה או שומע אוכל עכשיו אני אוכל מדיכאון כי גם ככה אני יודע שהרבה לחיות אני לא אחיה {מצב משפחתי=הרבה אנשים מתים אצלנו צעירים אם המחלה פגעה בלב}. הסיבה היחידה שאני לא לוקח שום כדור מסוכן או מקיא מהבוקר עד הערב היא שאני לא רוצה לראות שוב את אמא שלי בוכה וממש לא את מישהו אחר מהמשפחה שלי בבקשה תעזרו לי אני מתחנן אני חכם מדי כדי למות צעיר. כיום אני עם אי ספיקת לב דרגה 2-3 ועם קוצב לב DDDR
