עזיבת אב לחו"ל

[פ ל ו ס י]

עזיבת אב לחו"ל

בעלי לשעבר (אנו גרושים 11 שנה וחיים בקשר מצויין בינינו ועם הילדים) החליט לנסות את מזלו ולחיות בחו"ל (דרום אמריקה) בנינו בן 16. יש לציין שהקשר שלו עם בני מצויין, הוא כמובן שואב ממנו הרבה כוח ומהווה עבורו מודל משמעותי ביותר. חשוב לי לציין שהבן שלי בעל נטיות חרדתיות (בעברו בין היתר מחלה פסיכוסומטית, מטופל כיום ב SSRI). היום הוא הודיע לנו על כוונתו לנסות את חייו בחו"ל לזמן בלתי מוגבל עם סיכוי של חיים בחו"ל לצמיתות. .... אחרי שאספתי את עצמי החלטתי שאני ל-א הולכת לתמוך בו בהחלטתו אלא הולכת לגבות את הבן שלי (המנסה להיות "מבין" "אחראי" "מתחשב" באביו ובצרכיו...) אני לחלוטין לא הולכת לתת יד למהלך שעלול להיות לדעתי הר אסון - בחלון הזדמנות רגיש כל כך של גיל ההתבגרות - במיוחד לא לילד כמו שלנו - שעמלנו כה רבות כדי להעצים אותו לשלב זה. הבן שלי אומר לי שאינו רוצה לקחת אחריות ולגזול מאביו את הסיכוי להצליח והוא לא רוצה לקחת על גבו את האחריות "מה יהיה אם בגללי הוא יפספס את הזדמנות חייו".... אנא עזרו לי לבסס את תחושתי - אני חשה שאני עומדת על רגלי האחוריות כדי להגן על זכותו של בני לאבא זמין ונוכח בתקופת חיים כה משמעותית. אשמח למקורות ספרותיים (עדיף באנגלית) להשפעות העדר נוכחות אב בגיל העשרה המאוחרות (15 ומעלה) וכן לדעתך האישית - כדי לאפשר לו לקרוא שאין זאת דעה משוחדת שלי בלבד... תודה

 

[ברם אולם]

פלוסי שלום.לי נראה שבנך גם רגיש,גם חכם וגם

מבין את צרכי אביו.אל לך לעמוד למכשול לדעתי.למעשה את תיכשלי גם מול הגרוש שלך וגם מול בנך המבין,כי תהפכי להיות זו שפוגעת בעתידו של אבי ילדך.מצד אחר,טוב גם שתנסי להבין את הגרוש שלך באופן אישי.הרי כבר אינכם נשואים.הוא יצא לדרך חדשה בחייו,וגם את אמורה כך לנהוג עם חייך.אז מאין לך הזכות לנסות לטרפד או לפגוע בהמשך מהלכיו של הגרוש שלך ,אלו הם חייו כבוגר,ויש לו את הזכות להחליט החלטות הנראות לו כטובות.אני מבין את מצוקתך האישית,אך אני בטוח שגם לגרוש שלך יש לבטים,או היו לבטים רבים בטרם החליט על צעדו זה.ציינת שהוא אבא נהדר,אז בוודאי שהוא גם שקל היטב בטרם החליט.לי נראה שבמקום שתנהגי עם שכלך,את פועלת רק עם רגשותייך,וחבל,כי זה יחזור אלייך כבומרנג בעתיד מצד בנך,שיראה בך כזו שקילקלה לאביו את עתידו. ילד בן שש עשרה כבר לא ילד קטן כל כך כפי שנדמה לך,ותגובתו המופלאה מאששת את בגרותו הנפשית והשכלית בכך שהוא מסוגל להתגבר על הצורך בקירבתו של אביו לטובת עתידו.הבן כנראה לא רואה בעזיבת אביו כאסון עבורו עצמו,ולכן חשוב שבעתיים שאת לא תהייי זו שמוסיפה "שמן" למדורה. אני מציע לך לפנות בדחיפות רבה לייעוץ מקצועי פסיכולוגי טוב כדי ללבן את תחושותייך וראייתך,וגם להכין אותך טוב יותר לימים שיבואו,וגם ללמוד איך להתמודד עם השינויים,עם בנך וגם כלפי הגרוש שלך כעת ובעתיד.התנהגותך כלפיו יכולה להזיק גם בהיבט נוסף,שהוא - הגרוש יאשים אותך וישנה את יחסו אלייך (ציינת שיחסיכם מצויינים).אז למה לקלקל את כל האידיליה "המשפחתית" לאור החלטתו ? האם שאלת אותו למה החליט כך,האם פתחת את ליבך לחששותייך,מה הוא ענה לך,איך הוא רואה את השינויים,מה דעתו לגבי בינכם בכל הסיטואציה...?כדאי שגם זאת תעשי אך ברוח טובה ולא קרבית ! בהצלחה.

 

[פ ל ו ס י]

תארתי לעצמי

שגם תופיע תגובה מעין זו - ואני מודה לך לכוונתך, אלא שלדעתי ממש פיספסת אותי..... מערכת היחסית ביני לבין בעלי לשעבר מקורבת ולא קרבית ויש בה הרבה עזרה, הבנה, ושיתוף הדדי. אני הרבה הרבה מעבר לאינטריגות אישיות ששבינו לביני -אך במקרה זה אני לא חושבת שעלי לחשוב על טובתו של איש מבוגר. טובת הילד שלי היא זו שצריכה לעמוד לנגד עיני (כשאני מודעת שרבים הם המקרים בהם "טובת הילד" היא תירוץ לכל מני מהלכים מאוד לא כשרים ותואנות) - לא הפעם! אני בהחלט יכולה להתבונן על הסיפור מכיוונו של האב, להזדהות עימו, אין לך מושג עד כמה אני שואפת ורוצה את אושרו, הצלחתו, הגשמתו הכלכלית והאישית. יחד עם זאת האם אין אני חוטאת לתפקידי כאם???. תפקידי לשגרר את בני, כי בני (גם אם הוא בוגר בן 16) עדין אינו בשל דיו לשגרר את עצמו בנושא כל כך רגיש וטעון. הבן שלי זקוק לאבא נ-ג-י-ש ונו-כ-ח, שלא יהיה רק אבא סקייפ, ואבא של חופש גדול (כשיפגשו). נער בן 16 היא נער בגיל מטעה... הוא נראה גדול ומבוגר אך עדין זקוק לתמיכה, להכוונה, לנוכחות, לגבולות, ללמידת מודל. נכון שנערים בגיל 16 יצאו למלחמות, בנו את המדינה, וכו' - אולי בדיעבד מה שלא יפיל - יצמיח, אך האם ביודעין להיכנס לסיפור שכזה שהתוצאות עלולות גם להיות מזיקות???? בעיקר לילד שמבחינה רגשית יש קושי ידוע/קיים/מטופל.... אביו נמצא כרגע ב"רגע שלפני לקיחת ההחלטה הסופית". כאן מתפקידי לא להיכנס לנעליו של איש מבוגר, אלא ליצג את האינטרס של הבן שלי! אני העלתי כאן שאלה השואלת - אילו השלכות יכולות לנבוע כתוצאה מעזיבת אב את בנו בגיל 16 - כש רקע רגשי כבר קיים כאן כ"גורם סיכון". פסיכולוג אף פעם לא יזיק לאיש (בודאי שלא לי ולכל אדם כאן מסביבי) אך הפיתרון כאן הוא לא "לכי טפלי בעצמך" כפי שהצעת.... אתה כנראה באמת לא הבנת.... אך תודה.

 

[ברם אולם]

פלוסי.אינך יודעת עד כמה הבנתי אותך ואת הסיטוא

ציה בה את נמצאת,אך בוודאי שקשה לך לקבל גישה ששונה מאוד מגישתך.והינה,ראי זה פלא,ללא תיאום או כל ידיעה בינינו באשר לך,קיבלת תגובה מגרא,שממש לא רחוקה משלי... אז כניראה שאיש לא מבין אותך,ורק את צודקת

בכל אופן,נתתי לך קודם לכן תמונה רחבה של הסיטואציה.את נאחזת "בקרנות המזבח" של "טובת הילד"...,או קיי,זה טוב במקרים של הגעה לביהמ"ש...,אך כאן העניין נתון לך ולבעלך לשעבר.נסי שוב לראות עד כמה "שלף" בנך את תגובתו הישירה ואמר עד כמה הוא מבין את המצב של אביו.אז אם הוא מבין,מדוע את מסרבת להבין ? לא יצא לך טוב מכל זווית שתנתחי (והרי את לא רוצה בכלל להתייעץ...) את הסיטואציה לטווח רחוק - לא יהיה המשך טוב לקשר שלך עם האקס הוא יכעס עלייך,לא לבינכם שנמצא בתווך ורוצה כמו כל ילד להיות "בסדר" עם שני הוריו (ואז באמת יהיו לבנך רגשות אשם כלפי אביו וטינה אלייך (אולי ?),ולבסוף,גם לא תשיגי את מטרתך - הוא יעזוב את הארץ במידה והוא יחליט כך,ומאוד יכל להיות שאת תהיי מומנט משפיע שיחזק את החלטתו לעזוב.בקיצור,שום דבר טוב לא יצא מזה לאף אחד מהשותפים לקשר המשפחתי שלכם.

 

[פ ל ו ס י]

תגובה

* תגובתו של גרא - שונה בתכלית השינוי מתגובתך... * בני עדיין לא עיכל - בודאי שתגובתו הראשונית אתמול אינה מוחלטת כדי לגבש באמת ובתמים דעה, גם אם אתמול אמר שהוא מבין - הרי אין זה הגיוני לגבש דעה כל כך מהר אחרי בשורה שכזו... היום אמר שהוא עדין לא יודע מה הוא מרגיש, שהוא מבולבל (טבעי לחלוטין) * אני ללא קשר קבעתי עוד הבוקר תור לייעוץ מקצועי עם הפסיכיאטרית של בני (מסרבת להתייעץ???...) אתה מאוד נחרץ והחלטי ושיפוטי.... וקובע קביעות כל כך נחרצות ונמהרות מבלי להעלות ספק .... בכל מקרה תודה על האכפתיות.

 

[ברם אולם]

טוב שקבעת פגישת ייעוץ,זה בוודאי יסייע לך ולכם

בהצלחה.

 

[גרא.]

פ ל ו ס יאין חולקים על חשיבות האב לנער

מתבגר במהלכו ובעיצומו של תהליך ההתבגרות.כך שאת צודקת לחלוטין בדאגה שלך לבנך ובתחושה שהעדר דמות האב בזמנים האלה או האלה,תחסר לו מאד מכל בחינה שהיא.מנגד,עומד האב האוצה לשקם את חייו, כאשר נפתח לו חלון הזדמנויות כפי שכתבת לפתוח בפרק ב' עם סיכוי רב להצלחה.מה עושים כאשר נוצר מצב כזה לכאורה האב מרויח,הבן מפסיד? האם יש דרך לעצוחר את התהליך? למזלך אם אפשר לומר כך,היום יש המון אפשרויות לשמור על קשר רציף עם בן משפחה שנמצא רחוק.כולל טלפון,שיחת וידיו ועוד.כך שהמרחק הפיזי במידה מסויימת לא חייב לקטוע את רציפות הקשר.זה אמנם לא אותו הדבר כמו פנים אל פנים.אבל במובנים רבים זה יכול להבוא במקום יצירת מצב של הכפפת האב לוותר על עתידו מה שעלול לגרום לתגובת נגד קשה שלו.מצ"ב קישור לבקשתך http://www.horut-shava.org.il/100553/בשביל-מה-צריך-אבות

 

[פ ל ו ס י]

תודה גרא

זהו - שלנושא פרק ב' והסיכוי שלו להצליח שם אני בכלל לא רוצה להיכנס, כי זו לדעתי בכלל הרפתקה פזיזה ולא מחושבת דיה, אך אילו בכך היה העניין ובכך היה מסתכם לא הייתי נכנסת לכך בכו עוצמה. אך מאחר ולתחושתי בריאותו הנפשית של בני עומדת בפני סיכון - נעמדתי על שתי רגלי האחוריות.... כעמדת חיים אני בדרך כלל מאמינה שיש לקחת סיכון כדי לתת לעצמך סיכוי להצליח.... אך האם תמיד??? בכל מחיר??? גם כשההימור גס מידי?? אני חוזרת ומספרת שמדובר על נער עם רקע רגשי לא פשוט... שעדין נמצא במעקב פסיכיאטרי, עדין מטופל תרופתית. הוא לא כמו "כל הילדים בני ה 16". אני כמובן אנסה בכל מאודי לא לשדר לו שאני חוששת לנפשו אלא אנסה לטעת בו אמון בחוזקתו, תוך מתן במה, ודיבור ולגיטימציה לחוש כך או אחרת בכל מצב... וארפד את כל המהלך מחדש בליווי מקצועי צמוד יותר. אך לקח לנו כל כך הרבה זמן להביא אותו לחוסן של היום - כשמנגד - החלטתו של אביו נראית לי כל כך חפוזה, לא אחראית, לא מחושבת דיה... אני מודה... אני מפוחדת... אני חוששת לבריאותו ולהתמודותו הנפשית של הבן שלי ולכן אעשה כל שביכולתי לומר לאביו את מה שהבן שלי אולי לא יוכל לומר (כי שוב - הוא יקח על כתפיו את מה שלא בהכרח ילד צריך לקחת) - או כן יאמר בהמשך (כשכבר יהיה מאוחר מידי) "אבא אני מבקש ממך - אל תסע! אני צריך אותך!" משך כל חייהם נשאו ילדי על כתפיהם את הרחמים על אביהם, את הדאגה לשלומו, הם אף פעם לא יכלו בנושא זה באמת לשמוט כנפיים ולהיות ילדים ולדרוש - כי תמיד חששו לו מידי... זהו תפקיד כבד מידי לכל ילד - להיות כל כך חזק ואחראי להוריו!!! תמיד! ולכן אני לא רוצה שגם הפעם ישא בני את הנטל של להיות "ילד הורי" ולשחרר את אביו לקפריזה הבאה שלו -ולומר לו "אבא אני מבין - לך תעשה את מה שטוב לך". אני חשה שאני חייבת לשחרר את הבן שלי מהתפקיד הזה . ולכן אני לוקחת את התפקיד עלי - גם במחיר שיאשימו אותי בעתיד כך - או אחרת... אני באמת לא מעוניינת ליצור מצב של הכפפת האב, אין לך מושג עד כמה אני חפצה באושרו ועד כמה הוא יקר לי כאדם ולא רק כאביהם של ילדי, יחד עם זאת, מישהו חייב לומר את הקול שלא יאמר... ככל שאני כותבת , אני מבינה שכל הנושא באמת מורכב מידי לפוסט בפורום... בכל מקרה - תודה, ותודה על הלינק