Alm0st Happy
New member
עזיבה..
היום הבנתי שעוד חודש ו-20 יום אני נוסעת לטיול של החיים שלי.. כבר חסכתי כסף, די הרבה אפילו. יש כרטיס, יש שותף, יש סוג של תכנון (רובו מסתכם על נגיע ונסתדר, אבל עדיין..). חצי שנה של טיול מטורף באחד המקומות הכי יפים בעולם, נשמע נהדר, לא? לא. חטפתי היום היסטריה מטורפת, ממש גובלת בהתקף חרדה. אין לי זמן!! אין לי זמן לטפל באיזה בעיה רפואית שמשפיעה לי על החיים בצורה אקוטית. ה-5 קילו שכבר שנה אני מבטיחה לעצמי שעד הטיול הם נעלמים- הם עדיין עלי. יש מיליון ואחד דברים לדאוג להם- דירה, אוטו, תשלומים למיליון דברים, ויזות וכו'. אין זמן לכלום.. כלום לא ייפתר עד הטיול. ומה עם כל האנשים הנפלאים שנמצאים בחיים שלי? סביר להניח שאת רובם לא ייצא לי לראות עכשיו חצי שנה, במיוחד שהמון אנשים קרובים מטיילים להם בעולם ברגעים אלה ואמורים לחזור כשאני אהיה בחול, זה אומר שלא אראה אותם כמעט שנה! מי ידע אם נשמור על קשר.. אלה לא האנשים הכי קרובים אלי, על אלה אני לא מפחדת.. אלה כל החברים לעבודה- האנשים שאני מבלה איתם את רב הזמן שלי ואני כל כך אוהבת אותם.. כל החברה שרואים פעם ב... חברים מהצבא שעוד איכשהו נשארו בחיים שלי. רב הסיכויים שזהו זה. גם אני לא ידועה בשמירה על קשר עם אנשים שחזרו מטיולים ארוכים, זה נתק לכל דבר! ומה עם העבודה שלי? כמה שאני בוכה עליה- על השעות הקשות, הבירוקרטיה המטומטמת והאנשים העוד יותר מטומטמים שיוצא לי להיתקל בהם במסגרת העבודה- זאת העבודה שלי
החיים שלי.. כמה קשרים יצאו לי משם, כמה הערכה צברתי בשנתיים שאני שם. הגעתי ילדה שלפני שתי דקות השתחררה מהצבא ואני מסתכלת על עצמי היום... איך השתנתי, איך גדלתי- רק בזכות המקום הזה. כמה כעסו עלי שדחיתי קידום בשביל הטיול הזה.. כמה בנו עלי להתקדם הלאה בסולם הדרגות- באמת מעריכים אותי שם.. אני מתכננת לחזור אחרי הטיול. אבל זה להתחיל מחדש- למטה למטה. בלי כל הכבוד שאני מקבלת כשאני מגיעה, בלי הוותק והניסיון שבאמת משפיעים בעבודה שלי, בלי כל הפריווילגיות הקטנות שנותנים לי, רק כי זאת אני ואני באמת בסדר, וכי מכירים אותי ויודעים שאני עובדת טובה. והדירה שלי.. כל כך כואב לי לוותר על הדירה הכי יפה בעולם, קטנה ואינטימית שמסוגלת להכיל את כל האנשים שאני אוהבת- ה-בית שכולם מתנחלים בו. כל יום יש אצלי אנשים.. אף פעם לא משעמם. הדירה שלי היא הבית של כולם. ממוקמת במקום כל כך נוח, עם חניה ונוף לים ומרפסת קטנה לעישון
. שכר דירה מהחלומות.. בחיים אני לא אמצא עוד דירה שתהיי כזה בית. ולימודים.. שזה בכלל תסביך אחר אצלי.. אבל עדיין- אני כנראה אצטרך להירשם ללימודים תו"כ הטיול, דרך האינטרנט.. ואם זה לא יצליח לי?! אני לא אהיה פה בשביל כל הבירוקרטיה הזאת. מה, לדחות לימודים בעוד שנה?! כמה אפשר? וזהו.. אני חוזרת ועוברת לאיזור אחר (בגלל הלימודים), מקום חדש, דירה חדשה, עבודה שאמנם אני מכירה אבל לא באמת, כי זה הכל מחדש מחדש.. במקום להתקדם בשקט ובנחת, להמ להרוס את זה?! ויש עוד אלף סיבות לפאניקה הזאת.. אבל זה כבר סתם כדי להצדיק את הנוירוטיות המטומטמת שלי על מה סה"כ? טיול אחרי צבא.. הדבר שרב האנשים שואפים אליו, עובדים קשה, חוסכים.. מה לא עושים כדי לעשות את זה. זה משהו של פעם בחיים- כיף לא נורמלי! למה אני לא רואה את זה ככה? ואני נזכרת עכשיו שככה בדיוק הייתי לפני השחרור מהצבא- כמה רציתי להשתחרר ולצאת לעולם הגדול, ספרתי את הימים כבר. ואיך שהתקרב התאריך פתאום שוב התגבשה לה רשימה של דברים שלא כדאי לעזוב אותם. בדיוק כמו עכשיו- חברים טובים, תפקיד טוב, יחס טוב, כיף גדול.. גם אז היה קשה לי לעזוב. אפילו חתמתי קבע לכמה חודשים. והנה עכשיו אני מסתכלת אחורה וצוחקת על עצמי.. אני בטוחה שבטיול עצמו זה יקרה לי גם. זה נשמע מצחיק.. כי באמת שאלה "צרות של עשירים". לפחד לעזוב משהו כי כל כך טוב לך, ועוד לטובת דבר שהוא עוד יותר טוב. באמת נשבר הלב עלי
ועדיין.. בא לי למצוא כפתור "פאוז" ענק ולהקפיא את העולם על היום הזה בדיוק, או התקופה הזאת.. שלא ייגמר לעולם. שישאר רק ככה. כן, משהו דפוק אצלי.. סוג של חרדת נטישה רק הפוך
אני לא מצליחה להירגע מזה.. מהלחץ הזה, הדאגות. זה לא אמור להיות ככה, זה אמור לזרום, להיות כיף ואני צריכה כבר לספור את הימים לאחור, לא? [תסלחו לי על החפירה, הייתי חייבת לפרוק]
היום הבנתי שעוד חודש ו-20 יום אני נוסעת לטיול של החיים שלי.. כבר חסכתי כסף, די הרבה אפילו. יש כרטיס, יש שותף, יש סוג של תכנון (רובו מסתכם על נגיע ונסתדר, אבל עדיין..). חצי שנה של טיול מטורף באחד המקומות הכי יפים בעולם, נשמע נהדר, לא? לא. חטפתי היום היסטריה מטורפת, ממש גובלת בהתקף חרדה. אין לי זמן!! אין לי זמן לטפל באיזה בעיה רפואית שמשפיעה לי על החיים בצורה אקוטית. ה-5 קילו שכבר שנה אני מבטיחה לעצמי שעד הטיול הם נעלמים- הם עדיין עלי. יש מיליון ואחד דברים לדאוג להם- דירה, אוטו, תשלומים למיליון דברים, ויזות וכו'. אין זמן לכלום.. כלום לא ייפתר עד הטיול. ומה עם כל האנשים הנפלאים שנמצאים בחיים שלי? סביר להניח שאת רובם לא ייצא לי לראות עכשיו חצי שנה, במיוחד שהמון אנשים קרובים מטיילים להם בעולם ברגעים אלה ואמורים לחזור כשאני אהיה בחול, זה אומר שלא אראה אותם כמעט שנה! מי ידע אם נשמור על קשר.. אלה לא האנשים הכי קרובים אלי, על אלה אני לא מפחדת.. אלה כל החברים לעבודה- האנשים שאני מבלה איתם את רב הזמן שלי ואני כל כך אוהבת אותם.. כל החברה שרואים פעם ב... חברים מהצבא שעוד איכשהו נשארו בחיים שלי. רב הסיכויים שזהו זה. גם אני לא ידועה בשמירה על קשר עם אנשים שחזרו מטיולים ארוכים, זה נתק לכל דבר! ומה עם העבודה שלי? כמה שאני בוכה עליה- על השעות הקשות, הבירוקרטיה המטומטמת והאנשים העוד יותר מטומטמים שיוצא לי להיתקל בהם במסגרת העבודה- זאת העבודה שלי
החיים שלי.. כמה קשרים יצאו לי משם, כמה הערכה צברתי בשנתיים שאני שם. הגעתי ילדה שלפני שתי דקות השתחררה מהצבא ואני מסתכלת על עצמי היום... איך השתנתי, איך גדלתי- רק בזכות המקום הזה. כמה כעסו עלי שדחיתי קידום בשביל הטיול הזה.. כמה בנו עלי להתקדם הלאה בסולם הדרגות- באמת מעריכים אותי שם.. אני מתכננת לחזור אחרי הטיול. אבל זה להתחיל מחדש- למטה למטה. בלי כל הכבוד שאני מקבלת כשאני מגיעה, בלי הוותק והניסיון שבאמת משפיעים בעבודה שלי, בלי כל הפריווילגיות הקטנות שנותנים לי, רק כי זאת אני ואני באמת בסדר, וכי מכירים אותי ויודעים שאני עובדת טובה. והדירה שלי.. כל כך כואב לי לוותר על הדירה הכי יפה בעולם, קטנה ואינטימית שמסוגלת להכיל את כל האנשים שאני אוהבת- ה-בית שכולם מתנחלים בו. כל יום יש אצלי אנשים.. אף פעם לא משעמם. הדירה שלי היא הבית של כולם. ממוקמת במקום כל כך נוח, עם חניה ונוף לים ומרפסת קטנה לעישון
