עזבתי את הלימודים

Darkmatter

New member
אני אענה לך בפעם אחרת על זה...

אני פשוט כ"כ כ"כ עצבנית. הלכתי לפסיכיאטר ההוא, והוא ,ללא ספק, הבנאדם הכי אנטיפת ובן זונה ומה שלא תרצו [ותסלחו לי על העצבים] והוא סובל משגעון גדלות חמור. הוא פשוט מטורף. בחיים לא ראיתי כזה דבר. קשה לי לתאר לכם איך הוא דיבר אלי והזלזול והחוסר אכפתיות שהוא הקרין. הוא חושב שהוא לפחות אלוהים. ואומנם, אני לא פסיכיאטרית, אבל אני כן אוהבת לקרוא על כדורים ובכלל על דברים שקשורים לפסיכולוגיה ופסיכיאטריה בין היתר, והוא הגזים לחלוטין עם הכדורים שהוא נתן לי. עד עכשיו לקחתי כדור ציפרלקס. נכון, צריך להעלות מינון ואולי לתת משהו אחר. אבל הבן זונה הזה נתן לי לקחת 2 כדורים ביום של סרוקסט + 2 כדורים ביום של ליתיום [ + עוד כדור מעפן שאם אני מרגישה בחרדה אני יכולה לקחת...]. עכשיו זה ליתיום!!! מילא המינון המטורף הזה, אבל אני יודעת שליתיום זה פאקינג דבר חזק. גם קראתי שזה משמש בעיקר למאניה דיפרסיה [נכון, זה משמש גם לדיכאון, אז מה?] ויופי, מזה אני לא סובלת. זה יכול לגרום לפסיכוזה, מה שהיה לאמא שלי, ואני לא רוצה את זה בשום פנים ואופן. אני מעדיפה כל דבר אחר בעולם על להשתגע כמו אמא שלי. נכון, יש מצב שזה לא יקרה וזה בטח בנסיבות מסוימות, אבל עדיין. זה ממש ממש ממש מוגזם. הוא גם רוצה שאני אעשה א.ק.ג כי זה יכול לגרום להפרעות בקצב הלב. וכמובן, שהוא לא טרח להסביר לי שום דבר ממה שאני כותבת לכם כי בשבילו אני אוויר וכל זה חסר משמעןת. [יופי, עכשיו אני באמת נשמעת במצב של מאניה] [יופי, אני עצבנית כמו שבחיים לא הייתי עצבנית] [יופי, הלכתי לבכות]
 

אשבל1

New member
אבל....

דואגים לך... גם הפסיכיאטר, אפילו אם הוא מתנהג בצורה בוטה, שחצנית, מתנשאת אני בטוחה שהוא דואג לך. אינני מבינה בתרופות אבל מה שאת עושה, את מסכנת את עצמך במצבים שאת מגיעה אליהם, והמטרה של הטיפול התרופתי היא שלא תגיעי למצבים אלו, כך אני חושבת. אולי תנסי להרגע, ואת יכולה להתייעץ אפילו אם רופא משפחה, אם יש כזה שאת סומכת עליו. לבכות זה דווקא משחרר, מקווה שיעזור לך קצת.. לילה טוב בינתיים, תשמרי על עצמך חמודה.
 

Darkmatter

New member
היי...

החלטתי לא לקחת את הכדורים האלו. גם גיסתי שמבינה בכדורים וגם הפסיכולוגית שלי התנגדו לכדורים שהוא רצה לתת לי. הסתכלתי גם באבחנות שהוא כתב לי והוא כתב לי כל מיני מחלות נפש שפשוט אין לי. נגיד, מאניה דיפרסיה. פשוט אין. מעולם לא הייתי במצב של מאניה. הוא כתב שיש חשד לסכיזופרניה. אני יודעת שהבנאדם הזה סתם ממציא דברים, אבל מאז אני גם התחלתי לפחד שיש לי סכיזופרניה. הדברים היחידים שנשמעים לי הגיוניים זה העניין של אישיות גבולית שאני באמת מתאימה לכל הסעיפים של זה וגם גיסתי אמרה לי די בביטחון, כאילו זה דבר ברור מאליו, שיש לי את זה [סקאלי, זה גם יכול להסביר את מה שכתבת לי בשרשור הזה לגבי השינוי המהיר הזה במצברוח...]. האמת, שאני השלמתי עם זה שמצבי לא ישתפר. אני לא מצפה ולא מקווה לכלום. אני ממשיכה לחיות כרגע רק בשביל גיסתי שדואגת לי ואכפת לה ממני בצורה מטורפת. היא מתקשרת אלי בלי הפסקה ועושה הכל כדי לעזור לי, ואני כ"כ אוהבת אותה ומעריכה אותה. אז אני מרגישה שאני צריכה להמשיך בינתיים וזה רק בשבילה. ממש לא בשביל עצמי. אני יודעת שאין מה לעשות. אולי זה גורלי- לחלות, להשתגע, לקמול ולמות. זה הכל, ומעולם לא היה משהו נשגב מזה. המצב הפיזי שלי כ"כ גרוע שקשה לתאר. קשה לי לחשוב שזה רק נפשי, אני כמעט בטוחה שאני חולה במשהו קשה. איזשהו סוג של סרטן או משהו. יש לי כאבי ראש קשים, סחרחורות שקשה לי לתאר, בחילות, דפיקות לב, כאבים בכל הגוף, העורף שלי תפוס לגמרי, חולשה כללית [ובעיקר חולשה ברגליים. הרגליים שלי ממש רועדות ובו זמנית, אני מרגישה כאילו כל השרירים ברגליים תפוסים], גלי חום וקור ועוד... כשאני הולכת קצת בחוץ אני מרגישה פשוט שאני הולכת לאבד את ההכרה כל שניה. בישיבה זה קצת יותר טוב. אני כמעט מקווה שימצאו לי סרטן או משהו בסגנון כדי שיהיה לי איך להסביר את מה שקורה לי. אנשים גם כנראה יפסיקו לזלזל בי. תהיה בטח יותר תמיכה. וגם כך או כך, אין לי תקווה, אז זה עדיף שאני אמות מסרטן מאשר מהתאבדות. זה יותר נעים לאוזן למות ככה ואנשים יותר יכבדו את זה. הלוואי שימצאו לי מחלה, הרי ממילא אני מאוד חולה, לפחות שיהיה לזה שם. חשבתי על זה. אני מאמינה באלוהים, אני פשוט לא מאמינה שאני צריכה להודות לו. הוא לא שווה את זה. גיסתי היא כרגע האלוהים שלי. ואני מודה לה ומאמינה בה. וזה הכל.
 

ymz

New member
קראתי את דברייך

מאוד עצוב לי שככה את מרגישה. מקווה שהמצב ישתנה לטובה בקרוב. בנתיים קבלי
חם.
 

אשבל1

New member
היי שוב

אני לא מבינה גדולה, אבל זה נשמע לי שאת במצב של חרדה גדולה וזה יכול להסביר את כל התופעות שיש לך שלדעתי מתאימות להתקף חרדה, אני מאוד שמחה שיש לך כזאת גיסה מקסימה.... בטוחה שעם תמיכה כמו שאת זקוקה לה הכל יהיה בסוף בסדר, ותנסי לפתח אופטימיות, מה את אומרת?
 
היי בובי.

יש מצב שתנסי ללכת לפסיכיאטר אחר? לשמוע חוו"ד נוספת? כי ברור שאין לך אמון בו, ומצד שני חבל שאת בלי כדורים, כי אם אינני טועה, בתקופה שהיית עם כורים כל הסימפטומים שתיארת היום לא היו, או היו בעוצמה פחותה הרבה יותר. באשר לגיסתך, אני כל כך שמחה שהיא שם בשבילך. אבל ברור לך שהייתי ורצה שתחיי בשבילך, ולא למען מישהו אחר. לא רק, לפחות. מחכה להמשך עדכון, ולשמוע מה דעתך להחליף פסיכיאטר.
 
../images/Emo124.gif דארקי....

מצטרעת שלא ממש הייתי כאן השבוע.... כל כך עצוב לי לקרוא כמה קשה וכואב לך... פיזית ונפשית... הלואי ויכולתי להעביר לך כוחות, אמונה, תקווה... אנרגיות טובות... אני יודעת כמה זה קשה לשמור על הדברים הללו במצב הזה... תאמיני לי אם אני יגיד לך שאני מכירה את התחושות הללו? את הרצון הזה למות? השנאה העצמית הזו.. אומנם אצל כל אחד זה מגיע מהמקום שלו... ואני לא יכולה להבין ולהזדהות איתך לגמרי... אבל אני יכולה לומר מהמקום שלי שהדבר שהכי עזר לי היה רגע התפנית בו הבנתי שזה ביידיים שלי... שהבנתי שרק אני יכולה לגרום לזה להשתנות ושלי יש את כל הכוחות כדי להרים את עצמי... שזה בחירה שלי... עוד משהו שמבחינתי הוא דבר ראשון בכל תהליך זה קבלה... לקבל את הדברים כמו שהם כרגע... את התחושות שלך... לא להילחם בהם כל כך חזק ולחשוב שזה לא בסדר להרגיש כך או אחרת... ברגע שמקבלים משהו הרבה יותר קל לחיות איתו בתור התחלה, ולטפל בו בהמשך... אני כל כך יודעת כמה זה קשה לזכור את הדברים הללו ברגעים שאת נמצאת בהם עכשיו, וגם אם אני ימשיך ויכתוב לך עכשיו שעות על אמונה ותקווה וכמה שאת חזקה זה לא ממש יעזור... זה צריך לבוא ממך... מבפנים... ואני מתפללת ליום הזה.... בטוחה שהוא יגיע... ובקשר לפגיעה העצמית, כבר אמרתי לך פעם ששמתי לב שאת תמיד מספרת על זה אחר כך.. זה משהו שאת עושה מאוד במודע... תנסי לחשוב בכנות עם עצמך מאיפה זה מגיע... איזה מקום זה תופס/ ממלא אצלך... מה התפקיד, החלק של זה בחיים שלך.. ואחר כך נסי לחשוב מה יכול להחליף את זה.. מה יכול למלא את המקום הזה במקום... לאט לאט... אבל קודם כל, לפני הכל, את צריכה לרצות לחיות.. לבחור בחיים... בשביל עצמך... חמודה... אני באמת מאמינה בך ומתפללת שיהיה לך טוב.... זיכרי שאני, אנחנו, תמיד כאן בשבילך, טוב? וגם אני מאוד שמחתי לקרוא על גיסתך... נראה שממש אכפת לה ושאת מאפשרת לה לעזור לך קצת... ו...בלי שטויות! שמרי על עצמך
 
למעלה