עוצמתה של הפגיעות

עוצמתה של הפגיעות



כמה עוצה יש בה, בחולשה. הכרות שהתחילה כקשר שטחי, כמעט רדוד. מילה שהתגלגלה למשפט (ואולי יום אחד תתגלגל לכדי ספר...). שמות בדויים, חיים בדויים, זהות בדויה אבל השכבות לא ישארו שם זמן רב... את חושפת את עצמך ואותי. אנחנו מסירים את כל הקליפות, את כל השכבות, מותירים עצמנו נתונים זה לחסדי זו, עירום ועריה, משילים מעצמנו כל מעטפת, דומה כאילו גם עורנו אינו מפריד עוד בינינו וכל שנותר הוא בשר חשוף, קצוות עצבים גלויים ורגישים, וכל מגע מעביר רעד כה חזק, תחושות כה חריפות עד שאין תימה שכל שיחה, כל ציטוט מעבירים בנו את התחושות האדירות האלה, המפחידות כמעט. ``אני מאבד את הבטחון בי, בך, בנו`` אמרתי, ואת שאלת - הכיצד אתה יכול לאבד את הבטחון? הפגיעות הזו שאנו מותירים עצמנו חשופים לה מרצון, טומנת בחובה עוצמה כל כך בלתי נתפסת, כל כך חריגה, עד שקל להסביר מדוע אנו מאבדים את הבטחון, את היציבות בכל טלטול, והרי זה כל הקסם, לא? פעמים נשאלתי - אז מה אתה מחפש בקשר הזה?, ואני שהמילים משתחררות מחרצובותי בקלות יתרה, לא תמיד ידעתי לענות. אבל עכשיו יש לי תשובה. לפחות חלקית. את העוצמה שבחשיפה אני מחפש. את הכח שבפגיעות. את התחככות קצוות העצבים אלו באלו. את זה אני מחפש... ואת מיוחדת, שכבר יודעת את זה, את היא הפגיעות בהתגלמותה - והעוצמה גם כן... ס.ס.
 
סופר יקר,



בוקר טוב לך! מה שלומך? כבר לא רואים אותך בשטח.. שיהיה לך יום נפלא! שלך, אלת האהבה.
 
אלתוש...



חן-חן, וברכות שוב על הביתוק... מכיון שאני כמעט ולא נכנס לחדרכם, אז הסיכוי לפגוש אותי בצאט הוא אפסי אבל יש לי הרגשה שאם באמת תרצי את יודעת איך למצוא אותי... יום מקסים גם לך...
 

מיכל 1

New member
לאיש הזה שכותב...



מכיר את התחושה הזאת של ללכת ברחוב - ברחוב האמיתי - לא זה הווירטואלי..ללכת ולהרגיש שאתה בעצם בחלום...? לא מתחבר עם המציאות...כאילו נעלם. אנשים מסביב נראים לך - כאלו שאתה כבר מזמן מכיר.. - אולי- נשים מסביב נראות כולן כמו ההיא... וגברים - נראים כמוך התחושה של הריחוף טומנת בחובה את הקסם - אותו הקסם עליו אתה מדבר. מן אבוד בטחון, מן טלטלה - משהו שלא תמיד עושה רק טוב. והתשובות לשאלות הסתמיות האלו.. מי אמר שחייבות תמיד להיות ברורות. והעוצמה שבחשיפה - המגיעה עד לקטעי השיא יכולה להביא לכל כך הרבה דברים נוספים.. והכח - שפוגע - ישר - בלב - והדמעות שיכולות פתאום לרדת..ומשהו זר.. יש מן טרוף בפגיעות שכזאת - ואני מחפשת מפלט..
 
מיכל1 - המפלט...



כאלה אנחנו - מחפשים את המפלט וכשכבר מוצאים אותו - מחפשים להימלט גם ממנו. חסרי מנוחה, פגיעים ופוגעים, רגישים ומתרגשים, מיטלטלים ומוטחים בין קטבים של רגשות... הדמעות, לא תמיד דנעות של צער הן. פעמים הן דמעות של זיכוך, של מירוק, של שטיפת דברים התלויים על קירות הלב ונדרשו לטלטלה עזה כדי שישטפו משם. רק רציתי להגיד שעדיין, לדעתי, רגעי הריחוף, הגיאות והקסם, שווים גם את ההתרסקויוית הבלתי נמנעות, גם את דמעות הכאב, גם את השפל שבא אחריהן. ועוד דבר מיכל1 - תודה... ס.ס.
 
למעלה