melancholy man
New member
עונת המכשפות
Bloomfield, Kooper & Stills- Super Session
לפעמים אתה שומע מוסיקה ומרגיש התעלות, תחושה מוזרה של אושר מציפה אותך רק מלשמוע את הצלילים הראשונים והתחושה הזו לא עוזבת אותך למן הצליל הראשון, שאתה שומע בפעם הראשונה ולא עוזבת גם בפעם המאה אלף שאתה מניח את המחט מעדנות על התקליט. אין הרבה אלבומים שעושים את זה, בשבילי אבבי רואד של הביטלס הוא כזה, גם פט סאונדס ו Forever Changes ואולי עוד שנים שלושה, זאת אומרת יש הרבה אלבומים גדולים יש כמה מעולים, אבל אלבומים מושלמים, ממש ממש מושלמים, כמעט ואין, אלבום אחד שהוא מושלם בניגוד לצפיות הוא Super Session של Bloomfield, Kooper & Stills
תרמית הרוק הגדולה
"הרעיון היה פשוט", כך נכתב בביקורת שיצאה לאלבום ברולינג סטון, "שני חברים טובים, שהם גם כוכבי רוק מובטלים, נכנסים לאולפן לסשן או שנים, עושים קצת וריאציות בלוז ויש אלבום", שני החברים הם הגיטריסט האגדי, מיק בלופילד והקלידן המצויין אל קופר, השניים נפגשו כבר קודם בהקלטת אחד האלבומים המעצבים של הרוק האמרקאי (ובכלל): Highway 61 Revisited של בוב דילן, אלבום שחישמל לנצח את הפולק והיה אולי הצעד המשמעותי ביותר לשילוב הפולק והרוק, במהלך ההקלטות החברו הגיטריסט מ Electric Flag והקלידן מ Blood, Sweat & Tears וכששניהם נותרו ללא להקות לא היה דבר יותר טיבעי מלהכנס יחד לאולפן ולהקליט. ואכן השניים נכנסו לג'אם סאשן היסטורי, שאולי רק ה Layla Sessions של דרק והדומינוס עם קלפטון ודווין אולמן על הגיטרות יכול להשתוות לו, ב 9 שעות הקלטה רצופות הקליטו השנים, יחד עם הפסנתרן ברי גולדברג, הבאסיסט הרווי ברוקס והמתופף אדי היו (Eddy Hoh) את הצד הטוב ביותר אולי באלבום כלשהו בסיקסטיס ונראה היה שהצמד עומד לפני יצרת אלבום מדהים. אם כך אתם שואלים את עצמכם, איך נכנס לכאן סיטלס?, הגיטריסט הטקסני, סטפן סטילס היה חבר ואחד הכוחות המובילים ב Buffalo Springfield, להקת קצרת מועד, שגם היא הייתה, שהייתה גם היא אחד הכוחות החזקים שחיברו בין פולק לרוק, הוא לא היה בתוכניות המקוריות של בלומפילד או קופר, אבל למרבה הצער, אחרי 9 השעות המופלאות באולפן, מייקל בלומפילד שסבל מבעיות פסיכולוגיות מורכבות ובעיקר מהתמכרות ארוכת שנים להרואין, פשוט הלך הביתה אחרי הסאשין ולא חזר לסשיין הבא, למעשה הוא לא ניגן אפילו אקורד אחד יותר באלבום וקופר, שרצה להשלים את היצירה קרה ברגע האחרון לסטילס בכדי להשלים את האלבום. כשיצא האלבום, למרות שבלומפילד עד יומו האחרון לא אהב אותו והעדיף שלא יצא כלל, הוצג הרכב הטלאים הזה כסופרגרופ שעבד ביחד והקליט את האלבום, למרות שבמציאות מדובר בשני הרכבים שונים: קופר ובלומפילד בצד הראשון וקופר וסטילס בשני ואכן באופן מפתיע האזנה לאלבום מקשה על ההפרדה בין שני החלקים, נראה שסטילס החליק לעמדה של בלומפילד בנינוחות ואל קופר, היחיד אולי בהרכב שהיה מספיק לא מסטול בשביל לעבוד הצליח ליצור אלבום אחיד ברמה סבירה, שנשמע כאילו הוקלט בלילה אחד קסום (כמו שכתוב על העטיפה) בסאשן מעולה של שלושה חברים שנהנו לנגן יחד.
כבר אחרי חצות, או Bloomfield, Kooper & Stills- Super Session מעין ביקורת
מיקל בלומפילד הגיע משיקגו ורוב חייו ניגן וריאציות על Chicago Blues, אל קופר היה חבר באחד מהלקות הפ'אנק הגדולות בהיסטוריה ושותף בכיר ליצירת האלבום המופתי: Child Is Father Of The Man סטפו סטילס הטקסני היה Singer/Songwriter דרומי, המשותף לשולשתם היה השילוב, הדי מהפכני לזמנו, בין שלושת הסגנונות הללו לרוק. שילוב סגנונות זה דבר שעובד במוסיקה לעיתים רחוקות יש צורך בהמון כימיה והמון כישרון (וכנראה גם בלא מעת הרואין), אבל בעיקר צריך מישהו כמו אל קופר, אחד הדמיות החשובות ברוק האמרקאי בשביל לתזמר אותו כמו שצריך, קופר, שמעבר למה שעשה ב "דם יזע ודמעות", עבד עם בוב דילן, הפיק אלבום לזומביז וגילה את לאנרד סקינרד, הוא לא אחד שמקובע בסגנון מסויים, הוא יכל לשלב באלבום המצויין הזה, בלוז חשמלי, פסיכדליה אמרקאית משובחת, פולק ופ'אנק וליצור יחד משהו אחר, שהמילה היחידה שיכולה לתאר אותו היא Cool.
Albert's Shuffle
אם תחשבו על זה טוב, יש מעט אלבומים טובים שאין להם פתיחה חזקה, כזאת שמצמידה אותכם למקום ולא נותנת לזוז, השאפל של אלברט, ג'אם של כמעט 7 ד' שהלחינו בלומפילד וקופר יחד עושה בדיוק את זה, אחד הדברים שתפס אותי כששמעתי אותו לראשונה, היה תחושת הכיף של הנגנים (מה שמאוד יוצא אצל בלומפילד למשל), הכיף שלהם ולחן העגול והמושלם הזה עובר בשלמות הלאה, זה מסוג הקטעים שיכול להעביר כל מצב רוח רע. הדיאלוג בין הקלידים של קופר והגיטרה המיללת של בלומפילד מגיע כאן לשיא ומכאן ואילך זה הולך ומשתפר.
stop
קאבר לקטע R&B של הוורד טייט, שנותן לקופר להפגין יכולות נגינה מדהימות ולבלומפילד להסביר לכולם מאיזה מתכת עושים גיטרה חשמלית, שניהם זוכים כאן לסולואים מרגשים ומרשימים, אבל ובזה אולי קסמו של האלבום, אתה אף פעם לא מקבל תחושה של "סולו" אלה יותר של שיחה בין שני חברים טובים שנהנים ממה שהם עושים.
Man's Temptation
אחרי שני ג'אמים אינסטרומנטלים אנחנו מגיעים לשיר של ממש, עוד קאבר הפעם לשיר ישן של קרטיס מייפילד, השיר ממשיך את קו הבלוז שאפל שמאפיין את הפתיחה (והצד הראשון כולו), החצוצרות ברקע מעניקות תחושה של ביג באנד, שנשמע כאילו נלקח מזמן אחר לגמרי.
His Holy Modal Majesty
כאילו שיצא מ Child Is Father Of The Man של BS&T הקטע הזה הוא ג'אם טריפי מדליק של 9 ד', שככל שהן נמשכות אתה רוצה שלא יגמרו לעולם, קופר מעניק להם תחושה בשבין מארדי-גרה בניו אורלינס לבאזר מזרחי, קופר מוסיף בלוזיות מתוקה והלהקה (במיוחד חטיבת הקצב המעולה) מעניקה לשיר גוונים עמוקים שהופכים את השיר לסיום מושלם לחצי אלבום מהטובים בהיסטוריה.
