עונש לאנס

[רוני ספיר]

מסכימה לחלוטין עם טל

כל השיקולים שציינת, אם בית המשפט אכן לקח אותם או את אחד מהם בחשבון - זו, בעיני, שערוריה. זו בדיוק הגישה לפי אישה שהולכת ברחוב בגופיה וגו, גישה המתעלמת בהאמון שנתנה, במקרה זה, הבחורה בגיסה. ואשר לרוני החרוצה - היתה מתה, הרוני, אממה חלקים מאתר בתי המשפט אינם פעילים ביומיים האחרונים- ובאופן ספציפי, החלק של בתי המשפט המחוזיים (פסק הדין האמור ניתן בבית המשפט המחוזי בתל אביב), והחלק של חיפוש על פי שופטים (אחת השופטות היתה השופטת אחיטוב). אשר על כן, חריצותה איננה מועילה לה, כרגע, והיא תחכה, אולי משהו יקרה.

 

[רוני ספיר]

והחדשות:

מנוע החיפוש פעל לרגע, אך איננו מוצא את פסק הדין, או כל מסמך החלטה אחר של השופטת הדסה אחיטוב-הרטמן בבית המשפט המחוזי בתל אביב בשבוע האחרון. למה? ככה. אולי סודיות המסמך. עייפתי מלהתמודד עם אתר בתי המשפט, אני אמתין להזדמנות נוחה יותר לבירור הנושא. אשר לדיוני הועדות באתר הכנסת - יש שם דברים מרתקים, ובהמשך אביא אולי כמה מהם.

 

[calisto]

אורין, ברוח קצת אנטי ממסדית...

אני חייבת שלא להסכים איתך (לראשונה מזה זמן...). יצא לי לפגוש לא מעט את הניסוחים המשפטיים הקרים עליהם את מדברת שלא לדבר על קונסטרוקציות משפטיות שלא היו מביישות את אדריכלי המבנה של ביהמ"ש העליון. אני חייבת להודות שזה פשוט כבר לא משכנע אותי, מרשים אינטלקטואלית אולי, אבל לא משכנע. הלשון המשפטית משמשת פעמים רבות כמסווה לערכים אישיים ואמוציות שיפוטיות. אין דבר קל יותר מלהגיד "מן הבחינה האובייקטיבית נכנס קינטור זה למסגרת רתיחת דמו של הבעל הישראלי הרגיל..." (ע"פ 3071/92 אזואלוס נ´ מדינת ישראל), כשבעצם הנקודה היא "היא בגדה בו (או כך הוא חשד), היא פגעה לו בכבוד, אז הוא התעצבן וירה בה ובשכן איתו היא התנשקה... זה לא רצח...". האיש הורשע בגין הריגה וישב בפועל כ-9 שנים על המתת שני אנשים. אחת התרומות המרתקות ביותר, לדעתי, של הפמיניזם למשפט, היא המחשבה הביקורתית (לצד מספר בלתי מבוטל של זרמים ביקורתיים אחרים במשפט, כמובן). אין מקום עוד להכנע לרטוריקה המשפטית הבלתי ניתנת לערעור, לכאורה, ויש לבחון את הדברים, על רקע המציאות המפלה ודיעות השופט כאינדיבידואל, ולא רק "כרשות שיפוטית אוביקטיבית". במקרים רבים יש להפעיל את מבחן התוצאה ולראות כיצד הלשון המשפטית ה"קרה" לכאורה עוזרת לחזק מנגנונים חברתיים הגמוניים ויותר מכל - את האפלייה. כמובן כי כל האמור לעיל אינו קובע, ולו ברמז, כי יש להתעלם מפסק הדין ולבחון את העולם דרך משקפי ה-ynet, אך גם בקריאה זו יש להזהר ולא להשאיר בצד את כל הביקורת הפמיניסטית עליה אנחנו מדברות, רק בגלל הרטוריקה המשפטית המטעה לעיתים.

 

[calisto]

ומקריאה נוספת של הכתבה

כבר עלו לי כמה סוגיות ביקורתיות. העיקרית מביניהן היא רעיון ה"אונס הברוטלי" וההבדל בין פסה"ד האמור לזה שמצוטט בסוף הכתבה על הפועל הזר. עדיין רבים משופטי בית המשפט בארצנו חושבים שאנס הוא יצור מפחיד, סוטה באופן קיצוני ובעל קרניים אדומות בוהקות. זו הסיבה שהיה קל לתפוס את בני סלע כ"אנס סדרתי" ולהענישו בחומרה. ה"אנס הקלאסי" (אוקסימורון לא קטן) של ביהמ"ש הוא איש שוליים, שקל להדיר אותו (מלשון הדרה, הוצאה), וברור לשופט שזהו אדם חריג. אם תרצו, זו הגרסה השיפוטית לרעיון האלמותי של "לי זה לא יקרה"... הנתונים מצביעים כי תפיסה זו שגויה מיסודה - רוב מקרי האונס (תדקלם קליסטו בפעם המי-יודע-כמה) מתרחשים בין מכרים. יש כמות אדירה של מקרי אונס ומעשים מגונים נגד בנות זוג וילדים. פעמים אין שימוש בכוח, בייחוד כשזה נגד ילדים. באופן כמעט קבוע מופיעה השורה בפסה"ד, לעיתים רק בטענות הסניגורים, לעיתים בחלק של גזר הדין, המספרת כי "הנאשם הוא אדם נורמטיבי שמעולם לא היה מעורב בפלילים...". נכון, הוא לא מסומם מטורף (הכי טוב זה חולה נפש ערבי או רומני), הוא איש טוב, נחמד וחביב על חבריו. הוא גם אנס את בתו/גסתו/אחותו/זוגתו במשך שנים. נראה לי סוג של עבר פלילי, לא? נראה לי גם סוג של עבריין מסוכן. ותרשו לי לסיים במחשבה חוטאת במיוחד - לא פעם פסקי הדין ובעיקר הכרעות הדין (הן במשפטים אזרחיים והן בפליליים) הם גם פונקצייה של שמות המשפחה של הנאשמים/תובעים/נתבעים ואז, מה שוות כל הקונסטרוקציות המרהיבות?

 

[חנה בית הלחמי]

אני מברכת על כל מילה בהודעתך

גם נכונה להפליא וגם כתובה היטב

 

[מונו]

מצטרף לחנה

 

[אורין קיי]

הי קליסטו, עדיין לא הבנתי במה אינך

מסכימה איתי... האם נדמה שאני מצדיקה את ביהמ"ש על ניסוחיו? או על גישותיו? אם כן, זו טעות. כתבתי בפירוש שאלה אינן דעותי, אלא מה שלמדתי על הדרך בה ביהמ"ש היה רוצה שדמותו תיראה ותוצג: כמקום בו חוברות דעות, השקפות עולם וידע, עם רציו ואקדמיה ותבונה ושיקול דעת. אישית, אני בטוחה שבבתיהמ"ש יושבים א/נשים, כאלה או אחרים, ומה שמדריך אותם הוא הרגש, קודם לכל. ולאו דווקא רגש נעים או חיובי. הרבה פעמים רגשותיהם של שופטים, עולים על גדותיהם מרוב מרירות, תסכול ורעלנות, והיות ופרטי חייהם חסויים מאיתנו, איננו יכולות, למשל, לדעת מדוע שופט א´, מעניק פרס לאנס בדמות עונש מצומק, ומדוע שופטת ב´, מרחמת על האלמן שרצח את אשתו ודואגת להפגיש מהר ככל האפשר אותו עם יתומיו..

 

[calisto]

היי אורין, מההודעה שלך עולה

לפחות לכאורה, כאילו חשוב לקרוא את פסק הדין ולהבין את הרציונל של בית המשפט ובכך למצוא את ההיגיון המשפטי לענישה המגוחכת. ציינת בין השאר שהלשון וההיגיון המשפטיים הנשמעים קרים ומנוכרים לעיתים, לא פעם עומדים מאחורי ה"שורה התחתונה" שאנחנו קוראים בעיתון. כל מה שרציתי לומר הוא שגם מאחורי ההיגיון המשפטי והלשון המשפטית, האובייקטיביים לכאורה, עומד בד"כ רעיןו ערכי זה או אחר שהקונסטרוקציה המשפטית מסתירה. ואם זה מה שרצית בעצם להגיד, אז אני מסכימה על החזרה שלנו למרכז הקונצנזוס.