דרכי ענישה
לענישה, לפי הניתוח שלי, יש שלוש מטרות. האחת - הרתעה - ממלא את צורכו של הציבור שלא יהיו עוד פושעים. השניה - נקמה - ממלא את צורכו של הקרבן. שלישית - חזרתו למוטב של הפושע - אינטרס עצמי שלו. בעונש מוות לכאורה, אלמנט ההתרעה מקבל את מקסימום יכולת המיצוי שלו. ומסתבר שאין הדבר כך. גם במדינות בהן יש עונש מוות, ממשיכים אנשים לבצע את פשעיהם, על אף עונש המוות, אם מתוך תקוה שלא יתפסו, אם מתוך צפצוף על חייהם, ואם מתוך מוכנות להקריב אתעצמם על מזבח אדיאל כלשהו. בעונש מוות אין חזרה למוטב של הפושע - חייו נגדעים, ואין לאספקט זה שום משמעות. אם כך, בעיקר עונש המוות מבטא את הרצון של הקרבן לנקמה. החברה מודרנית, די סולדת מהרגש הזה של נקמה. הוא מוחזק כרגש קמאי, שאין לו עוד אחיזה במציאות המושכלת. ומסתבר, שאין זה כך. לעתים מזומנות אנו רואים שאנשים מבקשים נקמה על פשעים שהתבצעו כנגדם. אם הנאנסת מבקשת את האסרו של האנס לעולמי עד, אם המותקף מבקש את אותו הדבר, ואם זו החברה שמבקשת את מותם של מרצחיה - לדוגמא , רצח הפושעים הנאצים. עכשיו נשאלת השאלה - האם בשל רצונם של קרובי הקרבן או של הקרבן עצמו, עלינו כחברה להסכים לעונש מוות. האם עלינו להסכים לתחושת הנקמה שלהם? אין לי תשובה לכך, אבל בכל מקרה, עונש מוות אינו יכול להיות מוטל על אדם, על פי המצב השורר היום, בו אדם מודה לא תמיד במעשה אותו ביצע, בו עדים משקרים ללא בושה, בו נמצאות לאחר שנים הוכחות כי מאן דהוא שהיה אמור להיות במקום X בכלל לא שהה שם ועוד.