עומר מדבר עם שרק

[אמברון]

עומר מדבר עם שרק ../images/Emo4.gif

בימים האחרונים, לפני שאני מוציאה את עומר מהאמבטיה, הוא מבקש ששרק יוציא אותו (שרק = מגבת ענקית של שרק). זה התחיל בזה שהסתתרתי מאחורי המגבת וניהלתי איתו שיחה סתמית. בימים שאחרי הוא ביקש ששרק יוציא אותו מהאמבטיה כי הוא רוצה לדבר איתו. אני מסתתרת מאחורי המגבת ועומר מספר לשרק את כל מה שעבר עליו במשך היום. שלא כמו בשיחות איתי, שהתשובות לשאלות (גם הפתוחות שבהן) מסתכמות ב"היה כיף", "בכיתי קצת", "רציתי את...", עם שרק הוא מנהל שיחות של ממש. אני שואלת והוא עונה באריכות. כאילו מרגיש נוח יותר לספר לשרק מה עבר עליו במשך היום. הוא יודע שזאת אני שמדברת איתו (הוא אומר לי שהוא יודע שאני זה שרק), אבל רק כשאני מסתתרת ומשנה את הקול, הוא שופך הכל. הוא גם מבקש לדבר עם שרק בסופה של כל אמבטיה. מצד אחד, נעים לי לנהל איתו שיחות רציניות ועמוקות כאלה. מאידך לא נוח לי עם הרעיון שאיתי הוא לא מבטא את עצמו כך face to face וחשוב לי להבין למה. האם יתכן שהתקשורת הישירה איתי נתפשת בעיניו כמאיימת? האם העובדה שהוא לא רואה את התגובות שלי (שפת גוף) בגלל ההסתתרות מקלה עליו?

 

[אוריון של שי]

שאלת אותו?

יש לי תחושה שעבורו בסיטואציה הזו את לא אמא והוא לא עומר (אולי תשאלי אותו מי הוא?) וזה מקל על השטף...

 

[קֶרֶן יער]

ואו. שאלה מסובכת.

אין לי מושג. אני יכולה להגיד לך שבתחושת הבטן שלי, מעבר ל"חמוד" יש גם איזו אי נוחות... נחכה לחכמות...

 

[agur]

לא זוכרת פרטים מדוייקים

אבל פעם שמעתי שיחה עם פסיכולוג/ית (אולי?) שבה נטען שדרך משחק (דובר אז על שימוש בבובות כפפה) הילד נוטה "לשפוך" הרבה יותר מידע. לדעתי זה נפלא וממש אין לך מקום לדאגה. גם אני מעבר לשיחות שאני יוזמת עם ביתי, מוצאת את עצמי הרבה מאוד פעמים בתפקיד הבובה או דמות דמיונית שעדי מבקשת שאהיה ואז אנחנו מנהלות שיחות ארוכות ונפלאות. אני חושבת שזו דרך מצויינת לעלות על כל מיני בעיות/חוויות/שאלות/רגשות וכדומה שככה לא הייתי עולה עליהן. כמו שאמרת בעצמך: "הוא יודע שזאת אני שמדברת איתו" אז פשוט תזרמי עם זה ותהני.

 

[לאה_מ]

בדיוק סיפרתי כאן לפני שבוע בערך

שאורי מנהל שיחות נפש ארוכות מאד עם כל מיני חפצים (שהוא עצמו מבקש ממנו לדבב) - לאחרונה הוא ניהל שיחה ארוכה ומורכבת עם הדובי שמצוייר על הבקבוק של הסבון הנוזלי באמבטיה

אצלנו אין עניין של הסתרה, משום שאני לא מתחבאת מאחורי שום דבר בזמן שאני מדבבת את החפץ, ובנוסף - הדיבוב נעשה לבקשתו המפורשת. אני לא חושבת שיש עם זה בעיה בכלל. זה נראה לי כמו שעושים תרפיה בדרמה או בבליותרפיה - שלפעמים ההתקה עוזרת קצת לבטא דברים, אפילו עם ההתקה היא ממש על פני השטח, כמו במקרה שלך ובמקרה שלנו. לי אישית זה לא נראה בעייתי, ואני לא רואה בכך בעיה בתקשורת הבין אישית שלי עם אורי. להיפך, אני חושבת שזה עוד כלי שמסייע לנו לתקשר ביעילות.

 

[אמברון]

קראתי את השרשור הזה

אבל זה לא שהוא מדבר אל חפץ. הוא מדבר אל מגבת מדובבת... (אלא אם החפצים אליהם אורי מדבר אכן מדובבים על ידך). התקשורת הבין אישית שלי עם עומר מאוד מוצלחת בדרך כלל. החשש שלי עלה מתוך ההתמסרות המוחלטת שלו לשיחה עם דמות מצויירת במקום איתי. זה בהחלט כלי תקשורת נהדר ומבורך <אומרת הילה שמחפשת מתחת לבלטות בעיות תקשורת עם הילד החכם שלה>. תודה

 

[לאה_מ]

כן, כן - הוא מדבר עם הדובי שמדובב

על ידי. הוא ביקש שאדבב אותו ("מה הוא אומר לי?", "אז מה הוא אומר עכשיו?"...) והוא יודע שזו אני מדבבת אותו (אני לא מסתתרת ולא מחביאה את העובדה הזו, וכאמור, זה נעשה לבקשתו). שוב, לדעתי, שיטה מאד יעילה (ובתור בונוס, גם מצחיקה

).

 

[ענת בן צבי]

אם זה מה שמדאיג אותך...

אז בעיו תקשורת בדרך כלל מתבטאות בדיוק בהיפך - חוסק היכולת לעשות את הקפיצה למשחק דמיוני ולחשיבה אבסטרקטית. הייתי חושבת שזה קצת להתחבא פיזית כדי להצליח להחשף רגשית. אני חושבת שכולנו עושים את זה. למשל לדבר בטלפון במקום פנים לפנים. לי זה נראה בריא (אם כי אני לא מאבחנת רק הורה לילד עם בעיית תקשורת). ענת

 

[אמא של שלגיה וטרזן]

לא יכולה לומר שהתנסיתי בזה אבל

מתוך אינטואציה אני רואה את זה באור חיובי מאוד - קודם כל העובדה שהוא מבין ויודע שזו את ובכל זאת משתף ומדבר דווקא כן מראה על תקשורת חיובית ישנם הרבה ילדים שיש להם "חבר דמיוני" שאיתו הם מנהלים שיחות ארוכות על הא ועל דא, בעיני העיקר הוא שהילד יודע שיש לו עם מי לדבר ושהוא מרגיש נח. נסי לנצל מתוך זה את המירב ואת המיטב ופשוט להנות מזה שיהיה בהצלחה

 

[tonti]

גם הפשפש עושה את זה לפעמים

אצלינו זה יותר "אמא, תספר לו (לדובי, לרובוט, למכסחת) אני הולך לגן" "ותספר לו נפלתי". וכאלה. בינתיים זה חמוד בעיני וממש לא נראה לי בעייתי. כשאני אומרת לו "תגיד לו בעצמך" הוא צוחק ואומר לי "אבל אין לו אוזניים".

 

[תרבד קפוא]

באינטואיציה זה נראה לי נפלא

ככה גם פסיכולוגים עובדים עם ילדים אני חושבת

 

[נטעטע]

אצלנו זה לא בהתקות אלא בהשלכות

יש בספר "תפילילה" (ספר מדהים) תמנה של אבא דוב אמא דובה ודובון וזו השיחה שהתנהלה באחד מערבי השבוע: מורן:הדובון הקטן עצוב אני: למה הוא עצוב? מורן: כי הוא לא רוצה שאמא ואבא שלו ילכו אני: לאן אמא ואבא שלו הולכים? מורן: לא הם לא הולכים. אני: ולאן הם צריכים ללכת? מורן: לעבודה אני: ומה יקרה כשהם ילכו מורן: לא הם לא ילכו אני: ולאן הדובי ילך כשהם ילכו לעבודה?(חשבתי שהתשובה תיהיה לגן) מורן: הוא לא הולך אני: הוא נשאר בבית? מורן: כן אני: ומי ישמור עליו? מורן: מורן הגדולה (הביביסיטר) אני: והוא אוהב את מורן הגדולה? מורן: לא (הוא דוקא כן אוהב אותה, אבל קשה לו עם זה שכשהיא באה אנחנו הולכים) מה דעתכן?

 

[irisgh]

תשמחו שזה כך!

אני מאז ומעולם מדברת ככה עם יניבי, ומעולם לא חשבתי שאמורה להיות עם זה בעיה. זה כיף לי ומצחיק אותו. אני למשל מדברת בכאילו עם אנשים בטלפון, והרבה פעמים הוא מעדיף שאדבר בכאילו מאשר באמת. ככה זה ילדים. יותר קל להם לשחק, להתבטא דרך בובות, חיות, צחוקים, וכד'. והאמת? זה נראה לי מאוד כייפי.

 

[הילהל]

גם ליונתן יש התנהגיויות כאלה

לאחרונה יונתן מביא לי בובות (בעיקר בובות אצבע קטנות) ואמר לי "אני רוצה שהוא ידבר איתי". ואז "הבובה" בדיבוב שלי מנהלת עם יונתן שיחות נפש. כנראה שזה שלב התפתחותי. ונדמה לי שמה שמטריד אותך זו בעיקר העבודה שאת מוסתרת ע"י המגבת. אבל יכול להיות שהמגבת זו בחירה אקראית. האם זה היה פחות מטריד לו היה מבקש שתחזיקי בובה ש"תדבר" איתו כאשר הוא בעצם רואה אותך? נשמע לי שלב התפתחותי די רגיל - מהיכרות עם ילדודס סביבי.

 

[אלדורית]

מצטרפת למרגיעות

מייק מייארס מאחוריך! אצלנו הגדולה בילתה בגילאי 3-4 אמבטיות ממושכות בשיחה עם פרה מתנפחת המדובבת על ידי אביה. היום היא בת שמונה וכבר לא מדברת עם פרות מתנפחות. תנוח דעתך.

 

[irisgh]

../images/Emo6.gif

 

[רוני של יובל ומאיה]

מצטרפת למרגיעות...

זה ממש נורמלי. הדמיון שלהם כל כך מפותח! גם יובל מדברת עם הבובות שלה ודמויות דמיוניות. יש לה חבר דמיוני חדש עכשיו, קוראים לו טוקטה (TUKTA). אתמול הוא היה בן 4. היום בן 8. הוא הולך איתנו לכל מקום - לגן, לאמבטיה, לחצר, אבל הוא לא ישן איתה אלא על הספה הנפתחת שלה... GO FIGURE.