ארמה אלון1
New member
עולמו של דייג
השמש עוד לא זרחה, הטלפון הסלולארי מנגן מנגינת השקמה חרישית, שולח את ידי להפסיק את
המנגינה, הפעם אני לא אשכח את הנודניק. הכלב מסתכל עלי במבט מלא תהייה.
"מה אתה קם בשעה כזאת." מה הוא מבין?. "תמשיך לישון אל תתערב בדברים שאתה לא מבין."
אני קם בכבדות משרך את דרכי לשירותים, מדליק את האור, מנסה להטיל את מימי, זה לא הולך.
לנודניק יש רצונות משלו, מנסה לחשוב מחשבות אחרות, לגברים קורה דברים מוזרים בבוקר.
מתגנב חזרה למיטה ונצמד לאישה ומלטפה, "לא עכשיו אני עייפה". מתהפכת לצד השני.
וממלמלת חרישית," אל תשכח אתה צריך לצבוע היום את החדר הקטן, הבטחת."
זה עשה את העבודה, מנשקה וחומק חזרה לשירותים, הפעם העניינים זורמים, מחייך לעצמי.
נזכר בבדיחת שלושה דייגים שיושבים על חוף הים ומספרים אחד לשני איך הם קיבלו אישור
מהאישה לדוג. האחד אומר, "הלכתי איתה לקניות, ניקיתי את הבית וקיבלתי אישור ללכת לדוג."
השני אומר, "לקחתי אותה לאימה שלה והלכתי לקנות איתה בגדים חצי יום, כמו כלבלב החזקתי את
השקיות, כל היום, הנורא ביותר היה להביע את דעתי הנלהבת על הצבע והסגנון וקיבלתי שחרור."
השלישי יושב ומחייך. "למה אתה מחייך,?" שואלים אותו החברים."אני הערתי אותה בשלוש בבוקר,
שאלתי אותה, סקס או דייג, אמרה לי תלך לדוג ואני איתכם."
מכין לעצמי כוס קפה שחור, מוסיף נגיעה קטנה של חלב, מניח כרית על הרצפה ומתיישב, משעין
את גבי על הספה. אני כל כך מוזר, הוצאתי המון כסף על הספות, עור רך, מעולם לא ישבתי עליהם.
תמיד כרית על הרצפה וגבי נשען על הספה, יכולתי לקנות סתם קרש בשני שקלים.
לוגם באיטיות מהקפה ומדליק סיגריה, בוהה בטלוויזיה שעובדת ללא קול, חושב לעצמי צריך להעלים
הוכחות, לא להשאיר בדלים במאפרה, היא תכעס עלי, אם תדע שעישנתי בסלון.
מספיק לחלום עוד מעט תזרח השמש, צריך ללכת, אסור לשכוח את הפיתיון במקרר.
פעם אחת קניתי תולעים לדייג ביום חמישי, הם היו ארוזים בקופסת קרטון קטנה, חייבים להחזיק
אותם במקרר, הם ימותו , עטפתי אותם באין סוף עיתונים וקשרתי את כל החבילה בחוט, טמנתי
אותם עמוק בתוך המקרר. החבאתי אותם. אהובתי מצאה אותם ישבה ליד השולחן וחשבה בליבה
"איזה הפתעה טעימה הביא לי אהובי", ישבה ופתחה בחריצות את עטיפות העיתון והגיעה אל
הקופסא. פתחה בסקרנות את מכסה האדום, עשרות תולעים אדומות התפתלו מול עיניה הנדהמות.
הצרחה הייתה נוראה, אני מתפלא איך השכנים לא הזמינו משטרה, ימ'מ ואת כוחות הביטחון.
מאותו יום אסור לי בשום פנים ואופן להכניס תולעים הביתה, מצחיק.
טוב מספיק לבלבל לכם את המוח, יורד בזריזות במדרגות, עולה על הרכב ומתחיל בנסיעה לכוון
הים. לאיזה חוף אסע היום, געש, תל ברוך, מרינה בהרצלייה, בדרך כלל אלו מחשבות סרק.
אני מוצא את עצמי בחניה בחוף געש. מחנה את רכב בחנייה על המצוק, מקלל את העולם.
אני ידעתי שזה יקרה, בהתחלה הנבלות בנו גדר, בשלב הבא בנו שער שמנע לרדת לחניה התחתונה
קרוב למים. כמובן לאנשי הקיבוץ ולמקורבים היה מפתח, השלב הבא הם סגרו את השער והתחילו
לבנות וילות למיליונרים. בניגוד לחוקי המדינה, אבל מי שם קצוץ על החוקים. העיקר הכסף.
התברר לי שהקיבוץ ביקש לבנות כמה יחידות דיור עבור בנים ממשיכים, הם קיבלו אישור.
אבל בצע הכסף השתלט עליהם, הם מכרו את הקרקע ליזמים תאבי בצע יחד עם אישורי הבניה.
אבל למה אני מתפלא, הנשיא שלנו אנס, שרים יושבים בכלא בגלל שחיתות, ראש הממשלה
עומד לדין בגלל שחיתות. למה המחשבות הרעות השתלטו עלי שילכו לכול הרוחות, אני הולך לדוג.
מגיע לשפת המים בוחן את הרוח והגלים, היכן אשליך את החכות, לכול דייג יש תיאוריה משלו.
שלי הכי מופרעת, אני מחזיק את הטלפון הסלולארי ביד ומתחיל ללכת לאורך החוף.
במקום שאין קליטה אני נעצר ומניח את הציוד. לא בגלל הדגים, פשוט שאף אחד לא יבלבל לי במוח,
המנוי אינו זמין, השאר הודעה.
פורס את החכות לאורך החוף, שלוש חכות עם פיתיון גדול ואחת לידי לדגים קטנים.
מתיישב על הכסא הקטן שלי, מכין כוס קפה, לוגם לאט ונושם את אוויר הים, מתבונן במים והגלים
ומרגיש מאושר.
מידי פעם תופש כמה דגים, את הקטנים משחרר חזרה למים והגדולים מחלק לשכנים זקנים.
כאשר השמש מטפסת גבוה בשמים, הטמפרטורות מתחילות לעלות, אני נכנס לים לטבול את גופי.
כאשר החוף שומם אני מוריד את בגד ים ותולה אותו על אחת החכות ונכנס לים עירום, יותר כייף.
אני מעדיף להשאיר את בגד הים יבש, כאשר הוא רטוב נדבק לי חול ובהליכה בין החכות אני סובל.
שפשת, לא נעים. מתייבש ברוח ולובש את בגד הים חזרה.
אני נזכר במקרה מצחיק, זה היה יום חם, הרוח לא נשבה והים היה שקט, הדגים היו בשביתה.
אני נכנס לטבול במים, מוריד את בגד הים ותולה אותו על החכה הקיצונית ונכנס למים.
נהנה מקרירות המים ושוכח מכל העולם.
לפתע אחת החכות מתחילה להשתולל נתפש דג גדול, אני מסתער על החכה ומתחיל לנהל קרב
מתיש עם הדג עירום מנותק מכל העולם, לפתע אני שומע קול מאחורי, "אפשר להסתכל", אני
מסתובב שתי זקנות אשכנזיות שמטיילות באופן קבוע על החוף עומדות מאחורי, אני ביד אחת מחזיק
את החכה בקושי וביד השנייה מנסה להגיע לבגד הים ולא מצליח.
אחת הזקנות אומרת לי, " אל תתאמץ, אנחנו זקנות ראינו הרבה דברים כמו שיש לך, תמשיך לדוג.
שלא יברח הדג" והתיישבו על החול מאחורי, אני שומע בחצי אוזן, "רגינה אומנם ראינו הרבה.
אבל צבע חום כזה לא ראינו, רק חיוורים."
אני התחלתי להשתולל מצחוק כמעט והדג נמלט.
הצלחתי להוציא את הדג חמש קילו של עוצמה, נגשתי לחכה האחרונה נטלתי את הבגד ים ולבשתי
אותו והתיישבתי ליד הזקנות, "כל הכבוד," אמרו לי, הרבה זמן לא ראינו דג כזה והפיתיון לא גרוע."
בתוספת קריצה, "עשית לנו את היום". זקנות שובבות, מדי פעם אני רואה אותם חולפות ומנופף להם
לשלום, צועקות לעברי , "מה עם הפיתיון".
השעה שתיים בצהרים, בצער רב מקפל את החכות, צריך לחזור הביתה, יום שישי, אשתי היקרה
ממתינה לי בקוצר רוח, מילאתי את המצברים להתמודד עם תלאות החיים, ממתין בקוצר רוח ליום
שישי הבא לחזור אל הים הכחול והרוח.
השמש עוד לא זרחה, הטלפון הסלולארי מנגן מנגינת השקמה חרישית, שולח את ידי להפסיק את
המנגינה, הפעם אני לא אשכח את הנודניק. הכלב מסתכל עלי במבט מלא תהייה.
"מה אתה קם בשעה כזאת." מה הוא מבין?. "תמשיך לישון אל תתערב בדברים שאתה לא מבין."
אני קם בכבדות משרך את דרכי לשירותים, מדליק את האור, מנסה להטיל את מימי, זה לא הולך.
לנודניק יש רצונות משלו, מנסה לחשוב מחשבות אחרות, לגברים קורה דברים מוזרים בבוקר.
מתגנב חזרה למיטה ונצמד לאישה ומלטפה, "לא עכשיו אני עייפה". מתהפכת לצד השני.
וממלמלת חרישית," אל תשכח אתה צריך לצבוע היום את החדר הקטן, הבטחת."
זה עשה את העבודה, מנשקה וחומק חזרה לשירותים, הפעם העניינים זורמים, מחייך לעצמי.
נזכר בבדיחת שלושה דייגים שיושבים על חוף הים ומספרים אחד לשני איך הם קיבלו אישור
מהאישה לדוג. האחד אומר, "הלכתי איתה לקניות, ניקיתי את הבית וקיבלתי אישור ללכת לדוג."
השני אומר, "לקחתי אותה לאימה שלה והלכתי לקנות איתה בגדים חצי יום, כמו כלבלב החזקתי את
השקיות, כל היום, הנורא ביותר היה להביע את דעתי הנלהבת על הצבע והסגנון וקיבלתי שחרור."
השלישי יושב ומחייך. "למה אתה מחייך,?" שואלים אותו החברים."אני הערתי אותה בשלוש בבוקר,
שאלתי אותה, סקס או דייג, אמרה לי תלך לדוג ואני איתכם."
מכין לעצמי כוס קפה שחור, מוסיף נגיעה קטנה של חלב, מניח כרית על הרצפה ומתיישב, משעין
את גבי על הספה. אני כל כך מוזר, הוצאתי המון כסף על הספות, עור רך, מעולם לא ישבתי עליהם.
תמיד כרית על הרצפה וגבי נשען על הספה, יכולתי לקנות סתם קרש בשני שקלים.
לוגם באיטיות מהקפה ומדליק סיגריה, בוהה בטלוויזיה שעובדת ללא קול, חושב לעצמי צריך להעלים
הוכחות, לא להשאיר בדלים במאפרה, היא תכעס עלי, אם תדע שעישנתי בסלון.
מספיק לחלום עוד מעט תזרח השמש, צריך ללכת, אסור לשכוח את הפיתיון במקרר.
פעם אחת קניתי תולעים לדייג ביום חמישי, הם היו ארוזים בקופסת קרטון קטנה, חייבים להחזיק
אותם במקרר, הם ימותו , עטפתי אותם באין סוף עיתונים וקשרתי את כל החבילה בחוט, טמנתי
אותם עמוק בתוך המקרר. החבאתי אותם. אהובתי מצאה אותם ישבה ליד השולחן וחשבה בליבה
"איזה הפתעה טעימה הביא לי אהובי", ישבה ופתחה בחריצות את עטיפות העיתון והגיעה אל
הקופסא. פתחה בסקרנות את מכסה האדום, עשרות תולעים אדומות התפתלו מול עיניה הנדהמות.
הצרחה הייתה נוראה, אני מתפלא איך השכנים לא הזמינו משטרה, ימ'מ ואת כוחות הביטחון.
מאותו יום אסור לי בשום פנים ואופן להכניס תולעים הביתה, מצחיק.
טוב מספיק לבלבל לכם את המוח, יורד בזריזות במדרגות, עולה על הרכב ומתחיל בנסיעה לכוון
הים. לאיזה חוף אסע היום, געש, תל ברוך, מרינה בהרצלייה, בדרך כלל אלו מחשבות סרק.
אני מוצא את עצמי בחניה בחוף געש. מחנה את רכב בחנייה על המצוק, מקלל את העולם.
אני ידעתי שזה יקרה, בהתחלה הנבלות בנו גדר, בשלב הבא בנו שער שמנע לרדת לחניה התחתונה
קרוב למים. כמובן לאנשי הקיבוץ ולמקורבים היה מפתח, השלב הבא הם סגרו את השער והתחילו
לבנות וילות למיליונרים. בניגוד לחוקי המדינה, אבל מי שם קצוץ על החוקים. העיקר הכסף.
התברר לי שהקיבוץ ביקש לבנות כמה יחידות דיור עבור בנים ממשיכים, הם קיבלו אישור.
אבל בצע הכסף השתלט עליהם, הם מכרו את הקרקע ליזמים תאבי בצע יחד עם אישורי הבניה.
אבל למה אני מתפלא, הנשיא שלנו אנס, שרים יושבים בכלא בגלל שחיתות, ראש הממשלה
עומד לדין בגלל שחיתות. למה המחשבות הרעות השתלטו עלי שילכו לכול הרוחות, אני הולך לדוג.
מגיע לשפת המים בוחן את הרוח והגלים, היכן אשליך את החכות, לכול דייג יש תיאוריה משלו.
שלי הכי מופרעת, אני מחזיק את הטלפון הסלולארי ביד ומתחיל ללכת לאורך החוף.
במקום שאין קליטה אני נעצר ומניח את הציוד. לא בגלל הדגים, פשוט שאף אחד לא יבלבל לי במוח,
המנוי אינו זמין, השאר הודעה.
פורס את החכות לאורך החוף, שלוש חכות עם פיתיון גדול ואחת לידי לדגים קטנים.
מתיישב על הכסא הקטן שלי, מכין כוס קפה, לוגם לאט ונושם את אוויר הים, מתבונן במים והגלים
ומרגיש מאושר.
מידי פעם תופש כמה דגים, את הקטנים משחרר חזרה למים והגדולים מחלק לשכנים זקנים.
כאשר השמש מטפסת גבוה בשמים, הטמפרטורות מתחילות לעלות, אני נכנס לים לטבול את גופי.
כאשר החוף שומם אני מוריד את בגד ים ותולה אותו על אחת החכות ונכנס לים עירום, יותר כייף.
אני מעדיף להשאיר את בגד הים יבש, כאשר הוא רטוב נדבק לי חול ובהליכה בין החכות אני סובל.
שפשת, לא נעים. מתייבש ברוח ולובש את בגד הים חזרה.
אני נזכר במקרה מצחיק, זה היה יום חם, הרוח לא נשבה והים היה שקט, הדגים היו בשביתה.
אני נכנס לטבול במים, מוריד את בגד הים ותולה אותו על החכה הקיצונית ונכנס למים.
נהנה מקרירות המים ושוכח מכל העולם.
לפתע אחת החכות מתחילה להשתולל נתפש דג גדול, אני מסתער על החכה ומתחיל לנהל קרב
מתיש עם הדג עירום מנותק מכל העולם, לפתע אני שומע קול מאחורי, "אפשר להסתכל", אני
מסתובב שתי זקנות אשכנזיות שמטיילות באופן קבוע על החוף עומדות מאחורי, אני ביד אחת מחזיק
את החכה בקושי וביד השנייה מנסה להגיע לבגד הים ולא מצליח.
אחת הזקנות אומרת לי, " אל תתאמץ, אנחנו זקנות ראינו הרבה דברים כמו שיש לך, תמשיך לדוג.
שלא יברח הדג" והתיישבו על החול מאחורי, אני שומע בחצי אוזן, "רגינה אומנם ראינו הרבה.
אבל צבע חום כזה לא ראינו, רק חיוורים."
אני התחלתי להשתולל מצחוק כמעט והדג נמלט.
הצלחתי להוציא את הדג חמש קילו של עוצמה, נגשתי לחכה האחרונה נטלתי את הבגד ים ולבשתי
אותו והתיישבתי ליד הזקנות, "כל הכבוד," אמרו לי, הרבה זמן לא ראינו דג כזה והפיתיון לא גרוע."
בתוספת קריצה, "עשית לנו את היום". זקנות שובבות, מדי פעם אני רואה אותם חולפות ומנופף להם
לשלום, צועקות לעברי , "מה עם הפיתיון".
השעה שתיים בצהרים, בצער רב מקפל את החכות, צריך לחזור הביתה, יום שישי, אשתי היקרה
ממתינה לי בקוצר רוח, מילאתי את המצברים להתמודד עם תלאות החיים, ממתין בקוצר רוח ליום
שישי הבא לחזור אל הים הכחול והרוח.