עולמות מקבילים

[yazi22]

עולמות מקבילים

טור חדש מעט יותר פילוסופי, על המציאות מול המוות המפתיע.

 

[eaz1514]

כרגיל הוצאת לי את המחשבות מהפה ...

החים בעולמות מקבילים הופכת כנראה לדרך חיים. לפעמים הגבולות לא ברורים והכאב נמוג מעט, לפעמים הכל חד וברור המציאות מכה בעוז ואז הכאב משתלט והכל נראה חסר תכלית. ככל שהזמן עובר, ב- 28/1 ימלאו שנתיים, אני מוצאת את עצמי משחזרת יותר ויותר, חייה מחדש את כל מה שעבר, לפעמים לא מצליחה להיזכר את כל הפרטים במדויק ונכנסת ללחץ, איך יתכן ששכחי. לפעמים הכל מתערבב, תקופה המחלה הייתה 4.5 שנים אין ספור אשפוזים, ניתוחים בדיקות בשורות טובות ובשורות איומות. לא תמיד אני זוכרת מתי משהו קרה לאורך הזמן אבל אני תופסת שזה כבר לא חשוב. זה לא יחזיר אותו. הוא נמצא בעולמי הפנימי ואני דואגת שישאר בתודעה של הסביבה בכל הזדמנות.

 

[yazi22]

ספירה לאחור

מאחל לך כח, ושתעברי כבר את הספירה לאחור, עד לתאריך העצוב הזה, שהוא בכל זאת קשה יותר מימים רגילים (אני חושב). כתבתי משהו על מה שאת מתארת כאן, החרדה שבשכחה, וזה יתפרסם באחד השבועות הקרובים. ואני, רק ארבעה חודשים זוכר ושוכח.

 

[eaz1514]

תודה, מחכה להמשך

לגבי התאריך, לנו ההורים והמשפחה הקרובה כל הימים קשים גם כשרק אנחנו יודעים שקשה לנו והסביבה לא מרגישה. לכל יום יש משמעות וזכרון משלו אבל עד כמה שיום האזכרה קשה הרבה יותר קשה והכאב כמעט בלתי נתפס (במיוחד לנו ההורים) הוא יום ההולדת. כבר חוויתי 2 כאלה. ביום הולדת הראשון עוד הייתי המומה מעצם האובדן הטרי והכל התערבב, בשני פשוט לא מצאתי מנוחה ונחמה. ולגבי הזכרונות/שכחה, לפעמים נדמה ששוכחים פרטים, ארועים, ציוני דרך, אבל כל הזכרונות ישנם אחד אחד, טובים ורעים, מצחיקים וכואבים. לפעמים הסדר מתבלבל אבל הכל ישנו שמור היטב. הרי רק בן 22 כה מעט אבל הספיק להשאיר כל כך הרבה זכרונות ואהבה ולב מלא געוגועים.

 

[yazi22]

ימי הולדת

עוד בלוויה, או מייד אחר כך, אמרתי לעצמי שאת יום ההולדת נחגוג עם החברים, עם מוזיקה, ושתייה, וזיקוקים ושמחה. היום אני כבר לא בטוח. הנה משהו קטן שכתבתי לפני חודש. יש מספרים משמעותיים שמונה עשרה יותר משמעותי משבע עשרה גם שש עשרה ושבע עשרה נשאר בצל שמונה עשרה מאוד משמעותי וזה יהיה יום ההולדת הקרוב

 

[eaz1514]

מקריות מצמררת 18 זה היה יום הולדת

הבריא האחרון שחגגנו לרונן. למרות שהוא כבר היה חולה עוד לא ידענו שהשמיים עומדים לנחות עלינו. זה קרה 10 ימים אחרי. עוד משהו, גיליתי שהרבה יותר קל לי לעבור את הימים "הנוראים" כמו יום הולדת או האזכרה לבד בתוך עצמי עם הזכרונות הפרטים שלי בלי להתחלק בכאב ולשמור אותו רק לעצמי אפילו את בעלי ובני האהובים אני מעדיפה לא לשתף. כמובן שמדברים, זוכרים, מזילים דמעה אבל ההתמודדות היומיומית היא של כל אחד מאיתנו לבד. כל המילים שבעולם לא יחזירו את רונן וזו עובדה. אבל כשאני לבד אני מצליחה להרגיש את רונן לידי, לדמיין תשובות לשאלות ותגובות לאירועים יומיומים. כשאני מגיעה לבית הקברות -וזה קורה לעיתים רחוקות - אני מחנה את האוטו ליד הקבר ושמה דיסק של מוסיקה שרונן אהב. הלוואי ותצליחו "לחגוג" יום הולדת עם חברים, מוזיקה ושמחה אבל אם נהיה ריאלים אני לא מאנינה שזה ניתן.