לכבוש את ההר
New member
עולם הולך ונעלם!
פעם, וזה לא היה מזמן, התרבות הספרדית (ס``ט) שלטה בירושלים, בעצם בכל ארץ-ישראל. שפת הלדינו התנגנה לה בסמטאות השכונות ואפילו האשכנוזים, ביטוי שהיה שמור רק לחרדים, נאלצו ללמוד את שפת הלדינו כי בלעדיה אי-אפשר היה לעשות עסקים או לשוחח, שיחת חולין, עם אדם מן היישוב. אדון משה ארמוזה היה הולך בכל יום אל שוק מחנה יהודה לקנות אבטיח. לא קל היה, בימים ההם, לקנות אבטיח. אדון משה היה נוהג לסטור לאבטיח, פעם מצד זה ופעם מצד אחר ולאחר מכן היה מקרבו אל אוזנו הימנית כדי לשמוע את צלילי הסטירה המהדהדים מתוכו. לא אחת היה מחזיר את האבטיח אל הר-האבטיחים ולוקח לידיו אחד אחר, וכל הצרמוניה החלה שוב, העתק מדויק של הטכס הקודם. לא תמיד זה עזר: לא אחת, לא עליכם, כשדודה רוזה הייתה בוקעת את האבטיח לשניים הייתה מחווירה ובפנים מבועתות משהו, הייתה פורצת בזעקות אימה: ``קלאווסה`` ``קלאווסה`` (calavasa). כולם הבינו מיד, שדודה רוזה רומזת כי צבעו של האבטיח דומה לקרחת של אדון צ`יבוטרו השכן. לאחר הבעתה הראשונה, בעוד פני הילדים מתכרכמים ואדון משה מישר את עניבתו במבוכה, היה חיוך של אושר נשפך על פניה: ``לפחות הגרעינים בסדר`` הייתה אומרת בקריצה. אבל, בדרך כלל, כשדודה רוזה הייתה נועצת את הסכין באבטיח, עוד לפני שנחצה לשניים, היא נהגה לבשר לילדים בעליזות: ``רוזה`` ``רוזה`` ``רוזה``, תמיד היא ידעה, לפני כולם, מה צבעו של האבטיח. חיוך של אושר, מאוזן ימין ועד ללחי השניה - כי זאת לדעת: אדון משה הוא קטום אוזן שמאל, תרומתו לגירוש התורכים מארץ-ישראל, היה נמרח על פניו של אדון משה כשכל המסובים יכלו לשמוע את אנחת הרווחה הבוקעת מגרונו, רוצה לומר: הצלחתי! דודה רוזה, כולם קראו לה דודה, הייתה עמלה במשך כל השבוע באיסוף גרעיני האבטיחים (sandia) מהצלחות של כל המשפחה, בלי עין הרע - משפחה גדולה. ילדי המשפחה, מקטן ועד גדול, היו מסייעים לדודה רוזה להעביר את הגרעינים אל שקית הבד, שקית שנתפרה במיוחד לצורך זה, ובקנאות אין סוף הייתה ניגשת אל ברז המים, בימים ההם לא היו מים זורמים ורק בבתי האמידים מהס``ט יכולת למצוא את דוד המים כחלק מהריהוט של המטבח, כאשר בתחתיתו נמצא ברז הנחושת יקר המציאות, ושוטפת את הגרעינים, עד שהיו נוצצים ומבריקים. כשהם נקיים מכל רבב הייתה, דודה רוזה, מוסיפה עליהם מלח גס וממהרת אל אדן החלון להניח אותם על הערימה מהיום הקודם כדי שיתייבשו להם בשמש. ביום שישי, בין כל ההכנות לשבת, הייתה דודה רוזה, נוטלת את כל הגרעינים שהצטברו במשך כל השבוע וקולה אותם על המחבת ובערב, אחרי הדלקת הנרות, היו כל הגברים והילדים, ובראשם אדון משה שבשבילו הגרעינים היו דרך להימנע מעישון בשבת, נעמדים בתור ודודה רוזה הייתה נותנת לכל אחד חופן גרעינים ישר אל תוך הכיס הימני של הפנטלון. השבוע, ברחוב חפץ-חיים, בשוק מחנה יהודה - בואכה אל בית-המרזח של מוריס, ראיתי את הדודה רוזה רוכנת מעל שק של גרעיני אבטיח ולאחר הברכות המסורתיות שאלתי אותה: מה קרה דודה רוזה: לא אוכלים יותר אבטיחים בבית של ארמוזה? ``מה אתה יודע בני`` השיבה כמדקלמת אמירה נדושה: ``אדון משה, לא עליך, הלך בדרך כל בשר והאבטיחים כבר לא אותם אבטיחים. אמנם, כולם אדומים ומתוקים אך אין בהם גרעינים ואלה שאני קונה אינם טעימים כמו הגרעינים הטריים``. העיקר שאת ממשיכה את המסורת, השיבותי לדודה רוזה אשר גם ברבות הימים ניכרים עליה סימני היופי שאדון משה היה נוהג להשתבח בם, בכל הזדמנות, בפני ידידיו הרבים. ``זה לא מה שהיה פעם`` ענתה לי דודה רוזה, ``הילדים כבר כולם נשואים והם, לא עליך, מעשנים בשבת וגם הנכדים לא אוהבים את גרעיני האבטיח כל-כך ואני קונה רק בשביל עצמי ואחותי אסתריקה. מה שהיה כבר לא יהיה``. כן, הרהרתי ביני לביני. ``מה שהיה כבר לא יהיה`` למרות שהמתנחלים הטמבלים רוצים להחזיר אותנו לימי חומה ומגדל. (-) לכבוש את ההר
פעם, וזה לא היה מזמן, התרבות הספרדית (ס``ט) שלטה בירושלים, בעצם בכל ארץ-ישראל. שפת הלדינו התנגנה לה בסמטאות השכונות ואפילו האשכנוזים, ביטוי שהיה שמור רק לחרדים, נאלצו ללמוד את שפת הלדינו כי בלעדיה אי-אפשר היה לעשות עסקים או לשוחח, שיחת חולין, עם אדם מן היישוב. אדון משה ארמוזה היה הולך בכל יום אל שוק מחנה יהודה לקנות אבטיח. לא קל היה, בימים ההם, לקנות אבטיח. אדון משה היה נוהג לסטור לאבטיח, פעם מצד זה ופעם מצד אחר ולאחר מכן היה מקרבו אל אוזנו הימנית כדי לשמוע את צלילי הסטירה המהדהדים מתוכו. לא אחת היה מחזיר את האבטיח אל הר-האבטיחים ולוקח לידיו אחד אחר, וכל הצרמוניה החלה שוב, העתק מדויק של הטכס הקודם. לא תמיד זה עזר: לא אחת, לא עליכם, כשדודה רוזה הייתה בוקעת את האבטיח לשניים הייתה מחווירה ובפנים מבועתות משהו, הייתה פורצת בזעקות אימה: ``קלאווסה`` ``קלאווסה`` (calavasa). כולם הבינו מיד, שדודה רוזה רומזת כי צבעו של האבטיח דומה לקרחת של אדון צ`יבוטרו השכן. לאחר הבעתה הראשונה, בעוד פני הילדים מתכרכמים ואדון משה מישר את עניבתו במבוכה, היה חיוך של אושר נשפך על פניה: ``לפחות הגרעינים בסדר`` הייתה אומרת בקריצה. אבל, בדרך כלל, כשדודה רוזה הייתה נועצת את הסכין באבטיח, עוד לפני שנחצה לשניים, היא נהגה לבשר לילדים בעליזות: ``רוזה`` ``רוזה`` ``רוזה``, תמיד היא ידעה, לפני כולם, מה צבעו של האבטיח. חיוך של אושר, מאוזן ימין ועד ללחי השניה - כי זאת לדעת: אדון משה הוא קטום אוזן שמאל, תרומתו לגירוש התורכים מארץ-ישראל, היה נמרח על פניו של אדון משה כשכל המסובים יכלו לשמוע את אנחת הרווחה הבוקעת מגרונו, רוצה לומר: הצלחתי! דודה רוזה, כולם קראו לה דודה, הייתה עמלה במשך כל השבוע באיסוף גרעיני האבטיחים (sandia) מהצלחות של כל המשפחה, בלי עין הרע - משפחה גדולה. ילדי המשפחה, מקטן ועד גדול, היו מסייעים לדודה רוזה להעביר את הגרעינים אל שקית הבד, שקית שנתפרה במיוחד לצורך זה, ובקנאות אין סוף הייתה ניגשת אל ברז המים, בימים ההם לא היו מים זורמים ורק בבתי האמידים מהס``ט יכולת למצוא את דוד המים כחלק מהריהוט של המטבח, כאשר בתחתיתו נמצא ברז הנחושת יקר המציאות, ושוטפת את הגרעינים, עד שהיו נוצצים ומבריקים. כשהם נקיים מכל רבב הייתה, דודה רוזה, מוסיפה עליהם מלח גס וממהרת אל אדן החלון להניח אותם על הערימה מהיום הקודם כדי שיתייבשו להם בשמש. ביום שישי, בין כל ההכנות לשבת, הייתה דודה רוזה, נוטלת את כל הגרעינים שהצטברו במשך כל השבוע וקולה אותם על המחבת ובערב, אחרי הדלקת הנרות, היו כל הגברים והילדים, ובראשם אדון משה שבשבילו הגרעינים היו דרך להימנע מעישון בשבת, נעמדים בתור ודודה רוזה הייתה נותנת לכל אחד חופן גרעינים ישר אל תוך הכיס הימני של הפנטלון. השבוע, ברחוב חפץ-חיים, בשוק מחנה יהודה - בואכה אל בית-המרזח של מוריס, ראיתי את הדודה רוזה רוכנת מעל שק של גרעיני אבטיח ולאחר הברכות המסורתיות שאלתי אותה: מה קרה דודה רוזה: לא אוכלים יותר אבטיחים בבית של ארמוזה? ``מה אתה יודע בני`` השיבה כמדקלמת אמירה נדושה: ``אדון משה, לא עליך, הלך בדרך כל בשר והאבטיחים כבר לא אותם אבטיחים. אמנם, כולם אדומים ומתוקים אך אין בהם גרעינים ואלה שאני קונה אינם טעימים כמו הגרעינים הטריים``. העיקר שאת ממשיכה את המסורת, השיבותי לדודה רוזה אשר גם ברבות הימים ניכרים עליה סימני היופי שאדון משה היה נוהג להשתבח בם, בכל הזדמנות, בפני ידידיו הרבים. ``זה לא מה שהיה פעם`` ענתה לי דודה רוזה, ``הילדים כבר כולם נשואים והם, לא עליך, מעשנים בשבת וגם הנכדים לא אוהבים את גרעיני האבטיח כל-כך ואני קונה רק בשביל עצמי ואחותי אסתריקה. מה שהיה כבר לא יהיה``. כן, הרהרתי ביני לביני. ``מה שהיה כבר לא יהיה`` למרות שהמתנחלים הטמבלים רוצים להחזיר אותנו לימי חומה ומגדל. (-) לכבוש את ההר