עויתות של אהבה
אני פשוט אכתוב. מה שרציתי מזמן לכתוב וכרגיל אמרתי לא, יעבור זעם, ואז באה דמות שישבה לצידי בשעת ספק יום ספק לילה , היא הלכה לאי שם בחזרה ואתה נשארת עם פה פתוח וכמה מסקנות. חלק מהמסקנות הם בלתי פתירות כי הם עצמן משאירות אותך במין תחושה של ביניים ואמצע, של הדרך לפתרון שאין לו סוף. סוף והתחלה זהו כל הסיפור, סוף והתחלה זה ענין של הגדרה, ממש גדר שאומרת מכאן הכל מתחיל, וכל הסיפור המסובך הזה שאתה בונה לעצמך מסביבך תילי תילים של תייל, היא היא הנותנת, היא הגדר שאתה הגדרת. ממש כמו קו של קפיץ ששני ראשיו מקלות נתונות בשתי ידיך, ואתה המותח את הקפיץ ברצותך מרחיב וברצותך מקצר. האמנם? אתה זה המותח? האם אתה חוני המעגל ממש? טוב, הנה נסחפתי וכל הדיבור הזה אינו אלא חלק מעברי האומלל. האומלל? עמל של שנים פריו חבל. נכון המעטפת הזו של המילים הלא מובנות לכאורה מן שפת קוד שיצרתי לעצמי כדי להתעטף בחומן המלטף. להפנם בתוך ענן המחשבות, ענני הכבוד שמישרים את ההדורים אבל מביאים אותך אל הדרך, פוסע על חלוקי אבנים בתוך סערת הים שאתה במטך נטית על המים והפסקת אותם. אמרו לך שיש סוכריות וממתקים על הנד הזה שניצב לידך וכל הזמן גדל! ואתה נחשון בן עמינדב פוסע באומץ. באומץ? רק לפני שבוע,כך וכמה שנים אחרי שהתחלתי את יציאת מצריים גיליתי שקוראים לי נחשון. נחשון הגאון, מדוע גאון? כי רציתי לספר את סיפור אותה שבת, שלא כתבתי מזמן ורציתי לקשר בין הדברים והנה הדברים מתקשרים מאליהם בעוד אני כותב. אותה שבת של תחילת חורף, כשהאויר צונן אבל השמש מזכירה לך שגם קור וקפאון אפשר לראות,כמו אומרת אני אשלח קרניים ואתם כבר תראו כמה קר... אז הסכמתי לבוא לשבת. למכרים קרובים (אני משנה קצת את הפרטים כי חלק מהענין שלא כתבתי כי חששתי חשש סמוי שהם יכולים לקרוא את זה) יותר משרציתי לבוא אליהם לא רציתי להשאר לבד, בשבת ראשונה אחרי תקופה ארוכה שעבדתי בשבתות. נוצר לי חור של ממש בסופ"ש, וחשבתי שלא תזיק לי שבת אחת לשמור. פעם שעברה היא אמרה שלא אהיה חייב ללכת לבית כנסת. כך חשבתי גם הפעם. אלא המעשה, שבאתי ונכנסה שבת ואחרי הדלקת הנרות תאמר לי ללכת לבית הכנסת כי היא רוצה להשאר לבד בבית. היתי צריך ללכת עם בעל הבית, ענינים של כבוד, וממש לא רציתי ללכת לבית הכנסת! אני שונא בית כנסת, שונא זקנים שמסתכלים עליך כמו עבם וגומרים שמונה עשרה מהר שיוכלו לשבת על הספסל מולך ולעין בעלון של שבת. אני שונא את השקט, את אור הפלורוסנט הלבן שמחוייר פניה של מפה לבנה, ומסנוור את עיני שצריכים לחזור אל אותו זקן, שאיני יכול להביט בעיניו ומידי מפנה אני פני אל זה שלידי שרואה שהכיפה לא יושבת טוב על הקרחת שלי ועיני מתרוצצות כמו חולדה שמחפשת את החור, ואני שואל וט דה פק איך הגעתי לכאן? אני ממלמל שמונה עשרה ומגלה שעדיין לא שכחתי את כל המילים בעל פה, אני יכול להגיד את כל מעין שבע בלי להתבלבל, או שמא כן להתבלבל בדיוק באותן המקומות שהייתי חולם בהם.. מחליף בין מודים דרבנן למודים בתרייתא בפנאטזיה על איזו מטרוניתא סגולה חצאית לה ארוכה וסקסית ושערה ארוך וכובע של דתיה לאומיה. הנה אני מתעורר ומגלה שעוד לא סיימתי שמונעשרה והזקן כבר ישבן לו.. שומו שמי החחח, אני עדיין מאריך בתפילה. אך סיימתי יותר מהר מימי קדם כשהייתי מאדים פני וסימן של פס אדום לא מש ממצחי הגדול חבוש המגבעת. הימים ההם חזרו אלי כשאני רואה את אותו ישיבה בוחר שהלך למנין של מזרוחניקים אנגלוסאכסים ולא אכפת לו 'להתפלל עם העברינים' נשאב חזרה אל המציאות, אנו הולכים ברחובות היפים של הכרך על המדרכה עלים קנדיים שנשרו, רטובים. דומה שכל הכביש יבש לו וכל הלחלוחית התנקזה לה אל אותו עלה תלוש, מושלך בצידי הרחוב ליד המגרש שבונים בו עכשיו בית חדש, ומישהו עוד יעשה ממנו הרבה מאד כסף. לידו, לצידו , משום כבודו, מחליפים כמה מלים בלע"ז, בדרך אל בית הכנסת אני אומר לעצמי, לא לא, כן כן. לא רוצה שוב פעם בית כנסת וחושב כיצד להתחמק. הגעתי אתו עד לפתח בית הכנסת אבל לא נכנסתי לחדר התפילה אלא המשכתי באלגנטיות לאוצר הספרים.. מה אפשר ללמוד? הנה שיטה מקובצס, יו כמה שנים שלא ראיתי את הספרים המוזהבים האלה. לא רוצה לגעת בהם, שונא אותם. אבל תנך, הרי אני לומד תנך, טוב נו, נפתח ירמיהו.בן חלקיהו. ענתות. כהנים. טעמים. בצד ימין תלוי שלט בשבת אוצר הספרים משמש כעזרת נשים. טוב, שעת מנחה איזה נשים באות להתפלל? בטח הכונה למחר בבוקר. נסיתי להתרכז בטקסט, ככה פחות אסתכל במתפללים שאני בטוח שכל הזמן מסתכלים עלי. לא ארכה השעה והנה הוא בא, ומתוך זקנו הארוך המאפיר הוא מכריז בקול מלוגלגל אמריקאי שהחדר כאן הואופייך לעזוות נשים אז אני מתיר לעצמי להתגרש מבית הכנסת, אם מסלקים אותי מבית השכינה, אני לא צריך תרוץ אחר. לאט לאט יצאתי החוצה, לרחוב ובעודי פוסע מציפות אותי המחשבות, לבד לבד, הנה אני לבד. אני רוצה להתקשר למישהו לדבר אתו - אבל שבת, לא לקחתי את הטלפון אתי, הם שאלו אותי מליון פעם אם החבאתי את ה"מוקצה".. ובכלל איך אפשר לדבר בפלאפון בשכונה דתית ועוד עם כפה.. צעדתי לבדי בקחבות קריה, בין קירות אבני הגויל המאדימות בשעת דמדומים, בין יום ובין לילה, והוא שמעל הגגות האדומים לא הבדיל היום בין קודש לחול, וגם אני לא - - -
אני פשוט אכתוב. מה שרציתי מזמן לכתוב וכרגיל אמרתי לא, יעבור זעם, ואז באה דמות שישבה לצידי בשעת ספק יום ספק לילה , היא הלכה לאי שם בחזרה ואתה נשארת עם פה פתוח וכמה מסקנות. חלק מהמסקנות הם בלתי פתירות כי הם עצמן משאירות אותך במין תחושה של ביניים ואמצע, של הדרך לפתרון שאין לו סוף. סוף והתחלה זהו כל הסיפור, סוף והתחלה זה ענין של הגדרה, ממש גדר שאומרת מכאן הכל מתחיל, וכל הסיפור המסובך הזה שאתה בונה לעצמך מסביבך תילי תילים של תייל, היא היא הנותנת, היא הגדר שאתה הגדרת. ממש כמו קו של קפיץ ששני ראשיו מקלות נתונות בשתי ידיך, ואתה המותח את הקפיץ ברצותך מרחיב וברצותך מקצר. האמנם? אתה זה המותח? האם אתה חוני המעגל ממש? טוב, הנה נסחפתי וכל הדיבור הזה אינו אלא חלק מעברי האומלל. האומלל? עמל של שנים פריו חבל. נכון המעטפת הזו של המילים הלא מובנות לכאורה מן שפת קוד שיצרתי לעצמי כדי להתעטף בחומן המלטף. להפנם בתוך ענן המחשבות, ענני הכבוד שמישרים את ההדורים אבל מביאים אותך אל הדרך, פוסע על חלוקי אבנים בתוך סערת הים שאתה במטך נטית על המים והפסקת אותם. אמרו לך שיש סוכריות וממתקים על הנד הזה שניצב לידך וכל הזמן גדל! ואתה נחשון בן עמינדב פוסע באומץ. באומץ? רק לפני שבוע,כך וכמה שנים אחרי שהתחלתי את יציאת מצריים גיליתי שקוראים לי נחשון. נחשון הגאון, מדוע גאון? כי רציתי לספר את סיפור אותה שבת, שלא כתבתי מזמן ורציתי לקשר בין הדברים והנה הדברים מתקשרים מאליהם בעוד אני כותב. אותה שבת של תחילת חורף, כשהאויר צונן אבל השמש מזכירה לך שגם קור וקפאון אפשר לראות,כמו אומרת אני אשלח קרניים ואתם כבר תראו כמה קר... אז הסכמתי לבוא לשבת. למכרים קרובים (אני משנה קצת את הפרטים כי חלק מהענין שלא כתבתי כי חששתי חשש סמוי שהם יכולים לקרוא את זה) יותר משרציתי לבוא אליהם לא רציתי להשאר לבד, בשבת ראשונה אחרי תקופה ארוכה שעבדתי בשבתות. נוצר לי חור של ממש בסופ"ש, וחשבתי שלא תזיק לי שבת אחת לשמור. פעם שעברה היא אמרה שלא אהיה חייב ללכת לבית כנסת. כך חשבתי גם הפעם. אלא המעשה, שבאתי ונכנסה שבת ואחרי הדלקת הנרות תאמר לי ללכת לבית הכנסת כי היא רוצה להשאר לבד בבית. היתי צריך ללכת עם בעל הבית, ענינים של כבוד, וממש לא רציתי ללכת לבית הכנסת! אני שונא בית כנסת, שונא זקנים שמסתכלים עליך כמו עבם וגומרים שמונה עשרה מהר שיוכלו לשבת על הספסל מולך ולעין בעלון של שבת. אני שונא את השקט, את אור הפלורוסנט הלבן שמחוייר פניה של מפה לבנה, ומסנוור את עיני שצריכים לחזור אל אותו זקן, שאיני יכול להביט בעיניו ומידי מפנה אני פני אל זה שלידי שרואה שהכיפה לא יושבת טוב על הקרחת שלי ועיני מתרוצצות כמו חולדה שמחפשת את החור, ואני שואל וט דה פק איך הגעתי לכאן? אני ממלמל שמונה עשרה ומגלה שעדיין לא שכחתי את כל המילים בעל פה, אני יכול להגיד את כל מעין שבע בלי להתבלבל, או שמא כן להתבלבל בדיוק באותן המקומות שהייתי חולם בהם.. מחליף בין מודים דרבנן למודים בתרייתא בפנאטזיה על איזו מטרוניתא סגולה חצאית לה ארוכה וסקסית ושערה ארוך וכובע של דתיה לאומיה. הנה אני מתעורר ומגלה שעוד לא סיימתי שמונעשרה והזקן כבר ישבן לו.. שומו שמי החחח, אני עדיין מאריך בתפילה. אך סיימתי יותר מהר מימי קדם כשהייתי מאדים פני וסימן של פס אדום לא מש ממצחי הגדול חבוש המגבעת. הימים ההם חזרו אלי כשאני רואה את אותו ישיבה בוחר שהלך למנין של מזרוחניקים אנגלוסאכסים ולא אכפת לו 'להתפלל עם העברינים' נשאב חזרה אל המציאות, אנו הולכים ברחובות היפים של הכרך על המדרכה עלים קנדיים שנשרו, רטובים. דומה שכל הכביש יבש לו וכל הלחלוחית התנקזה לה אל אותו עלה תלוש, מושלך בצידי הרחוב ליד המגרש שבונים בו עכשיו בית חדש, ומישהו עוד יעשה ממנו הרבה מאד כסף. לידו, לצידו , משום כבודו, מחליפים כמה מלים בלע"ז, בדרך אל בית הכנסת אני אומר לעצמי, לא לא, כן כן. לא רוצה שוב פעם בית כנסת וחושב כיצד להתחמק. הגעתי אתו עד לפתח בית הכנסת אבל לא נכנסתי לחדר התפילה אלא המשכתי באלגנטיות לאוצר הספרים.. מה אפשר ללמוד? הנה שיטה מקובצס, יו כמה שנים שלא ראיתי את הספרים המוזהבים האלה. לא רוצה לגעת בהם, שונא אותם. אבל תנך, הרי אני לומד תנך, טוב נו, נפתח ירמיהו.בן חלקיהו. ענתות. כהנים. טעמים. בצד ימין תלוי שלט בשבת אוצר הספרים משמש כעזרת נשים. טוב, שעת מנחה איזה נשים באות להתפלל? בטח הכונה למחר בבוקר. נסיתי להתרכז בטקסט, ככה פחות אסתכל במתפללים שאני בטוח שכל הזמן מסתכלים עלי. לא ארכה השעה והנה הוא בא, ומתוך זקנו הארוך המאפיר הוא מכריז בקול מלוגלגל אמריקאי שהחדר כאן הואופייך לעזוות נשים אז אני מתיר לעצמי להתגרש מבית הכנסת, אם מסלקים אותי מבית השכינה, אני לא צריך תרוץ אחר. לאט לאט יצאתי החוצה, לרחוב ובעודי פוסע מציפות אותי המחשבות, לבד לבד, הנה אני לבד. אני רוצה להתקשר למישהו לדבר אתו - אבל שבת, לא לקחתי את הטלפון אתי, הם שאלו אותי מליון פעם אם החבאתי את ה"מוקצה".. ובכלל איך אפשר לדבר בפלאפון בשכונה דתית ועוד עם כפה.. צעדתי לבדי בקחבות קריה, בין קירות אבני הגויל המאדימות בשעת דמדומים, בין יום ובין לילה, והוא שמעל הגגות האדומים לא הבדיל היום בין קודש לחול, וגם אני לא - - -
