מקום 2
Brian Eno-Taking Tiger Mountain By Strategy
שנה: 1974
תקשיבו, אני לא הרגשתי ככה לאמן מאז דיוויד בואי. כאילו, אני מתלהבת משלל אמנים ואמניות והרכבים, מתרגשת, אוהבת,כואבת,צוחקת, כועסת. הכול. אבל יש אלבומים ואמנים שמה שאני מרגישה עליהם זה הרבה מעבר לזה. כאילו שהם מלווים לי את החיים וחלק בלתי נפרד ממני, שהם נכנסים אליי כמו אל דיבוק וגורמים לי להעריץ אותם בכל רמ"ח איבריי. אני לא חושבת שאני באמת אצליח להרגיש לאמן אחר כמו מה שאני מרגישה לבואי אבל כששמעתי את שני האלבומים הראשון של בריאן אינו השנה, הרגשתי שזה כמעט או אולי אפילו כמו מה שהרגשתי כששמעתי את זיגי סטארדסט של בואי בגיל 15, כשרק הכרתי אותי. האלבומים הללו טלטלו אותי מאוד וחקרתי על השירים בהם בלי סוף ואני מרגישה כל כך מחוברת אליהם.
אני לא חושבת שזה יגיע למצב של הערצה מטורפת כמו שהייתה לי עם בואי כי אינו ובואי התפתחות לכיוונים מאוד שונים במהלך הקריירה שלהם. הקריירה של אינו מחולקת בערך לגלאם רוק עם רוקסי מיוזיק, שני אלבומי רוק אקספרימנטל די אוונגדרים אבל שומרים על מסגרת של גלאם, שני אלבומים עם סוויץ' אלקטרוני חדשניים ומקדימים את זמנם ומאז שורות שורות של אלבומי אמביינט שכוללים בעיקר אינסטרומנטלים ארוכים ומייגעים לעיתים. (אינו ידוע בתור האמן שייסד או "המציא" את האמביינט ופיתח אותה). דיוויד בואי הוא אמן שכל אלבום שלו היה בסגנון אחר, שהחליץ דמויות ותדמיות כמו זוג גרביים ושנגע כמעט בכל ז'אנר אפשרי ובהרבה מהמקרים גם הקדים את זמנו באותו הז'אנר.
(מפולק לרוקנרול, מפסיכודל לרוק כבד, מפופ פיפיטיז לג'אז, מגרוב לסול, מבלוז לאקספרימנטל, מאלקטרו לפופ אייטיז,מטכנו לדראס אנד בייס, מאמביינט לקברט). אני לא חושבת שאינו מגיע לקרסוליים של בואי מבחינה פוריות מוזיקלית אבל ללא ספק הוא היה אהובי השנה ואני חושבת שהוא מוזיקאי מדהים.
את בריאן אינו אני מכירה כבר כמה שנים טובות ושמעתי אותו גם קודם לכן, כשהוא היה הקלידן של רוקסי מיוזיק (להקת גלאם רוק מאוד אהובה עליי) וגם שמעתי את האלבומים שלו- Another Green World ו-Before And After Silence מ-75. כששמעתי את האלבומים הללו מאוד אהבתי אותם אבל הם היו קשים לי לעיכול, במיוחד כאחת שפחות התחברה למוזיקה אלקטרונית והייתה נעולה על רוק. ובכל זאת הם גדלו עליי והפכו למאוד אהובים עליי במהלך השנים, עד היום. מאז 75, אינו גילה את האמביינט ויצר שירים מאוד אמורפיים ולא קומוניטיביים. ארבעת האלבומים הראשונים שלו, הם האלבומים המרכזיים שבהם אינו הייתה נגיעה במשהו יותר תבניתי, נגיש ובעל צורה מוזיקלית ברורה. למרות שגם על זה אפשר להתווכח כי השירים לא היו בדיוק שיא הפופ והיה להם אופי אוונגרדי ואותנטי.
הסיפור שלי עם האישה השמנה מלימבורג:
האמת שכל ההתעמקות באלבום הזה די התעכבה בגלל שיר אחד שאני לא יכולה לתאר בכלל כמה הוא חדר בי. כמו דיבוק הוא רדף אותי ועד היום אני לא מצליחה להתשחרר ממנו. יש בו משהו מקולל שמכשף אותי ומשאיר אותי ריקה ומלאה בו זמנית, כל פעם מחדש שאני שומעת אותו. זה שיר איטי שיש לו תהליך הפקתי ומלודי מאוד מובנה וממכר. המילים שלו כל כך חזקות,כל כך פילוסופיות, כל כך מספרות סיפור מלא רבדים ודמויות. יש בו הרבה מתח, הרבה חומר למחשבה, הרבה רגש. אני מצאתי את עצמי קוראת את הליריקה בלופים כשאני שומעת את השיר. כל פעם מחזירה להתחלה ומנסה לעקוב עם המילים הכל כך מרתקות. את השיר הזה שמעתי 5-6 פעמים ברמץ ביום למשך איזה חודש או חודשיים. פשוט לא הייתי מסוגלת להתנתק מההפקה המותחת שלו. ההתחלה האפלה של הגיטרה, הצליל של מצילות התופים המהדהדים, החצוצרות שנכנסות המנגינה תבניתית,דרמטית וממכרת. לא יכולה להפסיק להקשיב, לא יכולה להתנתק. השיר הזה מקולל. הוא לא עוזב אותי.
והאלבום כולו ממכר לא פחות. שירים עם הפקות רוק עשירות מאוד בעלי סוויץ' אקספרימנטלי, מעניינות מאוד, עם ליריקה חזקה ומעוררת השראה. הקול של בריאן אינו יפהפה ומנחם והכי חשוב- הלחנים פשוט לא עוזבים אותי. המלודיות כל כך יפות שזה פשוט תענוג.
The Fat Lady of Limbourg (צמרמורת, צמרמורת, צמרמורת)
http://www.youtube.com/watch?v=9CAcNPYfUns
The Great Pretender
http://www.youtube.com/watch?v=r1zQ6euUrD4
Mother Whale Eyeless
http://www.youtube.com/watch?v=uVeKIroLwQE
Third Uncle
http://www.youtube.com/watch?v=yai4bier1oM
The True Wheel
http://www.youtube.com/watch?v=aaF_2l4vRrs