עוד שנה חלפה לה.
היה נדמה לי שהיא הסתיימה מהר, השנה הזו. במבט לאחור, אני מגלה שהיא היתה הרבה יותר ארוכה ממה שחשבתי. מניחה שדי התבגרתי במשך השנה הזו. מצד שני, גיליתי את הילדה שבי מחדש. פגשתי הרבה אנשים שלימדו אותי המון, במיוחד מישהי מסויימת. אנשים הפתיעו אותי וגרמו לי להאמין מחדש, בעצמי, בהם, בכל מה שסובב אותנו כאן, בעולם הזה. במקרים אחרים התאכזבתי שוב ושוב ולמרות הכל המשכתי לעמוד, כי להכשל זה להפסיד במשחק ואני לא מוותרת על הניצחון. לא מוכנה להפסיד. פעם אמרו לי שלא צריך להלחם בחיים, אלא לזרום איתם. אני בחרתי לראות את זה כמלחמה. דון קישוט אני. קשה להלחם כשאין במה. והנה, נלחמתי ונלחמתי, נשכתי ושרטתי, בעטתי וצעקתי, בכיתי ולא נתתי לעצמי להודות באמת. לא אני אהיה זו שאשנה את העולם. את אבא שלי. גם עכשיו, כשאני מבינה את זה, אני מודה שזה נכון, אבל לא מסוגלת לקבל את זה. מאוד קשה לי. במשך השנה הזו גיליתי המון דברים על עצמי, דברים שידעתי והכחשתי, דברים שידעתי וחשבתי שיפתרו מעצמם, דברים שפתאום קפצו לי למודעות. דברים שנראים הכי נוראיים פתאום מתגלים כמועילים וחיוביים לאחר שעוברת תקופה מסויימת. אז הנה אני, מפנימה. אני לא הבן אדם היחיד בעולם שיש לו בעיות. היו כאלה לפניי ויהיו גם אחריי. אם הם הצליחו, גם אני יכולה. אני רק צריכה למצוא סבלנות. כשתהיה לי סבלנות, אני אהיה בסדר. אפילו אסטרטגיה יש לי, איך לכבוש את העתיד. "אסטרטגיה", "לכבוש", זה כבר מתחיל להשמע כמו מלחמה. אולי זו באמת מלחמה. מלחמה על החיים שלי. הגיע הזמן להתעשת. אני חייבת לצאת מהעבר, להתמודד איתו איכשהו, כי הוא רק מחזיר אותי למקומות שאני לא רוצה להיות בהם יותר. גם בזה אני אטפל, יום אחד, כשיהיה לי כסף. אמא יקרה שלי. אני כל כך אוהבת אותך, באמת. את הזכרון שלך, את מה שנשאר ממנו. היום פגשתי אשה. היא הזכירה לי אותך, היה לה קול מאוד דומה לשלך. היא היתה עצובה ונורא רציתי לחבק אותה, אבל לא עשיתי את זה, אני לא יודעת למה. והיא מדברת אליי ואני כבר עם דמעות בעיניים, שותקת. והנה היא הולכת ובת דודה שלי באה ואני מהר עוצמת עיניים, מרימה את הראש למעלה, מנסה להחזיר את הדמעות לכיס שלהן. פוקחת את העיניים ומעפעפת קצת, רק שורף לי בעיניים, זו העייפות. באמת, אני בסדר. לפעמים אני לא קולטת עד כמה אני מתגעגעת אלייך. רק ברגעים שכאלה זה פתאום מתחוור לי. תמיד אני אומרת שאני מקווה שתתגאי בי בסופו של דבר, אבל אני כבר לא בטוחה. לא יודעת מה אני רוצה. בעצם אני כן יודעת. אני רוצה אמא שתתן לי גב ותתמוך בי. אני רוצה הזדמנות לכפר על הטעויות שלי. אני צריכה את זה בצורה שלא תיאמן. זוהי תחילתה של שנה חדשה. הפעם אני מבטיחה להשתדל להיות נאמנה לעצמי ככל האפשר. לא לוותר על שום דבר. 2004-2005 מוקדשת אך ורק לבניית הבסיס שלי. אני כל כך מקווה שאלה לא יהיו סתם מילים כתובות. הלוואי שאני אצליח ליישם אותן. לזכור שעדיף ללכת בדרך הארוכה ולהתאזר בסבלנות, כי קיצורי הדרך הובילו אותי לנקודת ההתחלה בסופו של דבר. אמונה. רק אמונה ורצון. ואולי אפילו הזדמנות, שתתן לי דחיפה. בהצלחה לי. אני אסיים באיחולי שנה טובה וחג שמח. מי יתן שהשנה הזו תביא לכם מעט שקט נפשי והמון שמחה. שתהיה שנה של הגשמה ושגשוג, של אהבה וכבוד הדדי. שנה של אמון. תודה על האוזן.
היה נדמה לי שהיא הסתיימה מהר, השנה הזו. במבט לאחור, אני מגלה שהיא היתה הרבה יותר ארוכה ממה שחשבתי. מניחה שדי התבגרתי במשך השנה הזו. מצד שני, גיליתי את הילדה שבי מחדש. פגשתי הרבה אנשים שלימדו אותי המון, במיוחד מישהי מסויימת. אנשים הפתיעו אותי וגרמו לי להאמין מחדש, בעצמי, בהם, בכל מה שסובב אותנו כאן, בעולם הזה. במקרים אחרים התאכזבתי שוב ושוב ולמרות הכל המשכתי לעמוד, כי להכשל זה להפסיד במשחק ואני לא מוותרת על הניצחון. לא מוכנה להפסיד. פעם אמרו לי שלא צריך להלחם בחיים, אלא לזרום איתם. אני בחרתי לראות את זה כמלחמה. דון קישוט אני. קשה להלחם כשאין במה. והנה, נלחמתי ונלחמתי, נשכתי ושרטתי, בעטתי וצעקתי, בכיתי ולא נתתי לעצמי להודות באמת. לא אני אהיה זו שאשנה את העולם. את אבא שלי. גם עכשיו, כשאני מבינה את זה, אני מודה שזה נכון, אבל לא מסוגלת לקבל את זה. מאוד קשה לי. במשך השנה הזו גיליתי המון דברים על עצמי, דברים שידעתי והכחשתי, דברים שידעתי וחשבתי שיפתרו מעצמם, דברים שפתאום קפצו לי למודעות. דברים שנראים הכי נוראיים פתאום מתגלים כמועילים וחיוביים לאחר שעוברת תקופה מסויימת. אז הנה אני, מפנימה. אני לא הבן אדם היחיד בעולם שיש לו בעיות. היו כאלה לפניי ויהיו גם אחריי. אם הם הצליחו, גם אני יכולה. אני רק צריכה למצוא סבלנות. כשתהיה לי סבלנות, אני אהיה בסדר. אפילו אסטרטגיה יש לי, איך לכבוש את העתיד. "אסטרטגיה", "לכבוש", זה כבר מתחיל להשמע כמו מלחמה. אולי זו באמת מלחמה. מלחמה על החיים שלי. הגיע הזמן להתעשת. אני חייבת לצאת מהעבר, להתמודד איתו איכשהו, כי הוא רק מחזיר אותי למקומות שאני לא רוצה להיות בהם יותר. גם בזה אני אטפל, יום אחד, כשיהיה לי כסף. אמא יקרה שלי. אני כל כך אוהבת אותך, באמת. את הזכרון שלך, את מה שנשאר ממנו. היום פגשתי אשה. היא הזכירה לי אותך, היה לה קול מאוד דומה לשלך. היא היתה עצובה ונורא רציתי לחבק אותה, אבל לא עשיתי את זה, אני לא יודעת למה. והיא מדברת אליי ואני כבר עם דמעות בעיניים, שותקת. והנה היא הולכת ובת דודה שלי באה ואני מהר עוצמת עיניים, מרימה את הראש למעלה, מנסה להחזיר את הדמעות לכיס שלהן. פוקחת את העיניים ומעפעפת קצת, רק שורף לי בעיניים, זו העייפות. באמת, אני בסדר. לפעמים אני לא קולטת עד כמה אני מתגעגעת אלייך. רק ברגעים שכאלה זה פתאום מתחוור לי. תמיד אני אומרת שאני מקווה שתתגאי בי בסופו של דבר, אבל אני כבר לא בטוחה. לא יודעת מה אני רוצה. בעצם אני כן יודעת. אני רוצה אמא שתתן לי גב ותתמוך בי. אני רוצה הזדמנות לכפר על הטעויות שלי. אני צריכה את זה בצורה שלא תיאמן. זוהי תחילתה של שנה חדשה. הפעם אני מבטיחה להשתדל להיות נאמנה לעצמי ככל האפשר. לא לוותר על שום דבר. 2004-2005 מוקדשת אך ורק לבניית הבסיס שלי. אני כל כך מקווה שאלה לא יהיו סתם מילים כתובות. הלוואי שאני אצליח ליישם אותן. לזכור שעדיף ללכת בדרך הארוכה ולהתאזר בסבלנות, כי קיצורי הדרך הובילו אותי לנקודת ההתחלה בסופו של דבר. אמונה. רק אמונה ורצון. ואולי אפילו הזדמנות, שתתן לי דחיפה. בהצלחה לי. אני אסיים באיחולי שנה טובה וחג שמח. מי יתן שהשנה הזו תביא לכם מעט שקט נפשי והמון שמחה. שתהיה שנה של הגשמה ושגשוג, של אהבה וכבוד הדדי. שנה של אמון. תודה על האוזן.
