Music Is Life
New member
עוד קטע
על כוס קפה/לירז חפץ ישבנו, אני והוא, לצד שולחן עגול מעץ ישן. בבית הקפה שממול לים, שכבר לא נשאר ממנו ים. בקצב הזה נשאר רק אני ואתה באותו בית קפה עלוב. מפורר את שארית הסיגריה לתוך מעפרה. "מתי כבר תפסיק עם זה?" שלא תבינו לא נכון, אין לי בעיה עם זה, הבריאות שלו זה מה שיש לי בעיה איתו אני צריכה אותו חיי פה איתי לעוד הרבה שנים. "מחר, מחר אני אפסיק" אומר בקול רך ומלטף את פניי שיבשו מהשמש. הזזתי את ידו ואמרתי "תמיד אותו דבר, אותו בית קפה, אותה מלצרית, אותה הבטחה" "אני אוהב אותך" הוא שולף מהשרוול. עוד משפט שמנסה בכוח לגרום לי לחייך. הצליח לו אבל רק לשנייה. שיערו השחור גולש כמעט מעבר לכתפיים. עיניו החומות איבדו קצת מקסמן. גופו הרזה והגבוה מתקשה להיכנס מתחת לשולחן הנמוך. אני אוהבת אותו, אבל הוא לא יודע זאת וחבל. אני רוצה שהוא יאהב אותי אבל לא כי אני רוצה אלא כי הוא באמת אוהב. "אתה יודע..." התחלתי משפט מגמגמת. "כן?" "אני חשבתי לעבור לגור בעיר, פה ליד בית הקפה בסמוך לחנות התופים שלך." "למה?" "סתם רציתי לגור קרוב..." "סבבה" "אתה לא רוצה אותי קרובה נכון?" "מה פתאום, להפך, אני מאוד רוצה שתבואי" "באמת?" "כן" "טוב" "אני אוהב אותך" "אני יודעת" "באמת" "תוכיח" "אני רוצה שתבואי לגור קרוב קרוב כדי שבכל בוקר אוכל לראות את פנייך היפות שמתחבאות תחת עייפות לא ברורה" טוב זה לא בדיוק מה שהוא אמר זה מה שהייתי רוצה שהוא יאמר. הוא נשק לי ללחי. "כבר מאוחר.. נתראה מחר?" שאלתי "כן" "ביי" "ביי" "רגע..!" צעקתי לו. "אני אוהבת אותך" אמרתי "אני יודע" "באמת" "תוכיחי" קמתי אליו חיבקתי אותו ואמרתי לו "אתה יודע אף פעם לא אהבתי קפה". "זה אותך שאני אוהבת". -סוף-
על כוס קפה/לירז חפץ ישבנו, אני והוא, לצד שולחן עגול מעץ ישן. בבית הקפה שממול לים, שכבר לא נשאר ממנו ים. בקצב הזה נשאר רק אני ואתה באותו בית קפה עלוב. מפורר את שארית הסיגריה לתוך מעפרה. "מתי כבר תפסיק עם זה?" שלא תבינו לא נכון, אין לי בעיה עם זה, הבריאות שלו זה מה שיש לי בעיה איתו אני צריכה אותו חיי פה איתי לעוד הרבה שנים. "מחר, מחר אני אפסיק" אומר בקול רך ומלטף את פניי שיבשו מהשמש. הזזתי את ידו ואמרתי "תמיד אותו דבר, אותו בית קפה, אותה מלצרית, אותה הבטחה" "אני אוהב אותך" הוא שולף מהשרוול. עוד משפט שמנסה בכוח לגרום לי לחייך. הצליח לו אבל רק לשנייה. שיערו השחור גולש כמעט מעבר לכתפיים. עיניו החומות איבדו קצת מקסמן. גופו הרזה והגבוה מתקשה להיכנס מתחת לשולחן הנמוך. אני אוהבת אותו, אבל הוא לא יודע זאת וחבל. אני רוצה שהוא יאהב אותי אבל לא כי אני רוצה אלא כי הוא באמת אוהב. "אתה יודע..." התחלתי משפט מגמגמת. "כן?" "אני חשבתי לעבור לגור בעיר, פה ליד בית הקפה בסמוך לחנות התופים שלך." "למה?" "סתם רציתי לגור קרוב..." "סבבה" "אתה לא רוצה אותי קרובה נכון?" "מה פתאום, להפך, אני מאוד רוצה שתבואי" "באמת?" "כן" "טוב" "אני אוהב אותך" "אני יודעת" "באמת" "תוכיח" "אני רוצה שתבואי לגור קרוב קרוב כדי שבכל בוקר אוכל לראות את פנייך היפות שמתחבאות תחת עייפות לא ברורה" טוב זה לא בדיוק מה שהוא אמר זה מה שהייתי רוצה שהוא יאמר. הוא נשק לי ללחי. "כבר מאוחר.. נתראה מחר?" שאלתי "כן" "ביי" "ביי" "רגע..!" צעקתי לו. "אני אוהבת אותך" אמרתי "אני יודע" "באמת" "תוכיחי" קמתי אליו חיבקתי אותו ואמרתי לו "אתה יודע אף פעם לא אהבתי קפה". "זה אותך שאני אוהבת". -סוף-
