עוד קופסא ועוד קופסא
זה זמנן של הקופסאות. יש הרצים אחריהן לכל מקום ושולפים מכיסם מאות דולרים ופאונדים כדי לשים עליהם את היד ויש שבזים להן ורואים בהן ביזבוז זמן וכסף. לכו לשמוע את האלבומים המקוריים, הם אומרים, ובחלק גדול מן המקרים הם צודקים. גם אני נוטה שלא להתפתות לקופסאות למניהן אבל לא תמיד מצליח. היום, כמו בשבועיים האחרונים, זה השתלם לי. כשדרן, הקופסאות הללו פותרות לך לפעמים בעיות קטנות של חיפוש אלבומים והשקעה רבה בנסיון לבנות רשימת שידור שתתאים לנושא, לזמן ולמקום. ובכן, הערב נטלתי שוב את אחת מאותן קופסאות והוצאתי את תשעת מאזיני הקבועים (נוספו לי עוד שלושה בשבוע שעבר בזכות Money של פינק פלויד...) למסע מרתק אל מחוזות הפולק-רוק הבריטי. האוסף המדובר נקרא Anthems in Eden, יצא ב 2005 - טרי טרי - והוא מכיל כמעט את כל הטוב שבעולם הזה, כשהוא בנוי כרונולוגית מהדיסק הראשון שמוקדש להתחלות של סוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים, עבור בדיסק השני שמציג את עידן הפוסט דילן והשפעותיו בבריטניה, דרך הדיסק השלישי שמוקדש ללהקות שחישמלו את הצליל שלהן וכלה בדיסק הרביעי שמוקדש לפסיכו-פולק והאסיד למינו ולסוגיו השונים (ובעיקר המשונים). אז מה היה לנו מזה היום? כל מני: למשל, איוון מקול שאחראי במידה רבה לכך שהבריטים נזכרו שיש להם מוזיקה עממית בת מאות שנים; דונובן לפני שנחשף ממש לדילן, ובקול נער המקהלה הסקוטי מנעים זמירות נורת'מברלנד; ג'ון רנבורן מפלרטט עם הגיטרה שלו ועושה לאריק קלפטון עור של ברווז; חברו ברט יאנש גולש מהבן נוויס ישירות אל סצנת הפולק של מערב לונדון; ג'קי מקשי מצטרפת אליהם ונותנת בורידים עם Sweet Child; טים הארט ומדי פריור בנסיונות הראשונים המקסימים שלהם להביא את Folk songs of old England; להקתם Steeleye Span שלקחה גיטרות, חיברה לדיסטורשן טוב וריקקה את שירי הכורים, הגמדים, המכשפות והאדונים והמשרתים של עידן הפרה-קמבריום של אלביון; סנדי "האלוהית" דני לבד, ועם פיירפורט בשירת המלאכים למרי מלכת הסקוטים הנצורה בארמון Fotheringay; אלאן האל - שמפסיד מי שלא מכיר אותו - שר את We can Swing together בפאב דחוס אלכוהול בניוקאסל, לפני שקרע את המצעדים עם לינדיספארן; ראלף מק-טל הנפלא שר על Michael in the Garden הרבה לפני שהיה נחשב פוליטקלי קורקט לשיר על האנשים שבשולי החברה ולשכנע את עצמך שלא יפה לצחוק עליהם; קית' ראלף וג'ים מקארת'י נוטשי ענקי היארדבירדז שעזבו את ג'ימי פייג' לגנוב חומרים של רוברט ג'ונסון בלי לתת לו קרדיט והלכו להביא קצת Renaissance לרוק הבריטי ולבסוף, גארי רפרטי - הרבה לפני שרוקק את לונדון עם Stuck in the middle והרבה עוד יותר לפני שקרע אותנו עם הסקסופון שלו ב"ביקר סטריט" נותן אחלה פולק - פאבי עם ה Humblebums. בעיני חלק מקוראי הפורום, ובמיוחד הצעירים שלא ידעו את יעקב, המוסיקה הזו נשמעת להם כמו סנסקריט למתקדמים. אבל גם הצעירים צריכים להתחנך קצת לפני שהם שואלים מי יותר אוברריטד, U2 או האלה עם הפלפלים החריפים. חברים חביבים - מה שהשמעתי היום זאת האמא של האנדר-רייטד. וחכו שתשמעו מה אשמיע בשבוע הבא, בכלל תפלו מהכיסא... יקי
זה זמנן של הקופסאות. יש הרצים אחריהן לכל מקום ושולפים מכיסם מאות דולרים ופאונדים כדי לשים עליהם את היד ויש שבזים להן ורואים בהן ביזבוז זמן וכסף. לכו לשמוע את האלבומים המקוריים, הם אומרים, ובחלק גדול מן המקרים הם צודקים. גם אני נוטה שלא להתפתות לקופסאות למניהן אבל לא תמיד מצליח. היום, כמו בשבועיים האחרונים, זה השתלם לי. כשדרן, הקופסאות הללו פותרות לך לפעמים בעיות קטנות של חיפוש אלבומים והשקעה רבה בנסיון לבנות רשימת שידור שתתאים לנושא, לזמן ולמקום. ובכן, הערב נטלתי שוב את אחת מאותן קופסאות והוצאתי את תשעת מאזיני הקבועים (נוספו לי עוד שלושה בשבוע שעבר בזכות Money של פינק פלויד...) למסע מרתק אל מחוזות הפולק-רוק הבריטי. האוסף המדובר נקרא Anthems in Eden, יצא ב 2005 - טרי טרי - והוא מכיל כמעט את כל הטוב שבעולם הזה, כשהוא בנוי כרונולוגית מהדיסק הראשון שמוקדש להתחלות של סוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים, עבור בדיסק השני שמציג את עידן הפוסט דילן והשפעותיו בבריטניה, דרך הדיסק השלישי שמוקדש ללהקות שחישמלו את הצליל שלהן וכלה בדיסק הרביעי שמוקדש לפסיכו-פולק והאסיד למינו ולסוגיו השונים (ובעיקר המשונים). אז מה היה לנו מזה היום? כל מני: למשל, איוון מקול שאחראי במידה רבה לכך שהבריטים נזכרו שיש להם מוזיקה עממית בת מאות שנים; דונובן לפני שנחשף ממש לדילן, ובקול נער המקהלה הסקוטי מנעים זמירות נורת'מברלנד; ג'ון רנבורן מפלרטט עם הגיטרה שלו ועושה לאריק קלפטון עור של ברווז; חברו ברט יאנש גולש מהבן נוויס ישירות אל סצנת הפולק של מערב לונדון; ג'קי מקשי מצטרפת אליהם ונותנת בורידים עם Sweet Child; טים הארט ומדי פריור בנסיונות הראשונים המקסימים שלהם להביא את Folk songs of old England; להקתם Steeleye Span שלקחה גיטרות, חיברה לדיסטורשן טוב וריקקה את שירי הכורים, הגמדים, המכשפות והאדונים והמשרתים של עידן הפרה-קמבריום של אלביון; סנדי "האלוהית" דני לבד, ועם פיירפורט בשירת המלאכים למרי מלכת הסקוטים הנצורה בארמון Fotheringay; אלאן האל - שמפסיד מי שלא מכיר אותו - שר את We can Swing together בפאב דחוס אלכוהול בניוקאסל, לפני שקרע את המצעדים עם לינדיספארן; ראלף מק-טל הנפלא שר על Michael in the Garden הרבה לפני שהיה נחשב פוליטקלי קורקט לשיר על האנשים שבשולי החברה ולשכנע את עצמך שלא יפה לצחוק עליהם; קית' ראלף וג'ים מקארת'י נוטשי ענקי היארדבירדז שעזבו את ג'ימי פייג' לגנוב חומרים של רוברט ג'ונסון בלי לתת לו קרדיט והלכו להביא קצת Renaissance לרוק הבריטי ולבסוף, גארי רפרטי - הרבה לפני שרוקק את לונדון עם Stuck in the middle והרבה עוד יותר לפני שקרע אותנו עם הסקסופון שלו ב"ביקר סטריט" נותן אחלה פולק - פאבי עם ה Humblebums. בעיני חלק מקוראי הפורום, ובמיוחד הצעירים שלא ידעו את יעקב, המוסיקה הזו נשמעת להם כמו סנסקריט למתקדמים. אבל גם הצעירים צריכים להתחנך קצת לפני שהם שואלים מי יותר אוברריטד, U2 או האלה עם הפלפלים החריפים. חברים חביבים - מה שהשמעתי היום זאת האמא של האנדר-רייטד. וחכו שתשמעו מה אשמיע בשבוע הבא, בכלל תפלו מהכיסא... יקי
