סופת רעמים
New member
עוד פצע פתוח וכואב...
לא זוכרת אם סיפרתי או לא, לא זוכרת אם בכלל העזתי להודות ביני לבין עצמי שזה ככה. יש לי בנדוד, צעיר ממני בחצי שנה. גדלנו כמו אחים, היינו קרובים נורא, הוא היה אחד החברים הכי טובים שלי כל החיים שלי, מאז ומתמיד, ידעתי שיש לי אותו, הוא ידע שיש לו אותי. בני זוג של שנינו לא הבינו את הקשר, אף אחד לא יכל להבין, משהו כזה עמוק שלא מוצאים הרבה בעולם. הגדרתי אותו חבר ולא משפחה, כי לדעתי זה היה הרבה יותר מתאים, הרבה יותר משמעותי. אני אוהבת אותו ומעריכה אותו בכל לבי, היו רגעים, כשהוא היה בסכנה (הוא קצין בצה"ל ביחידה קרבית והשתתף בהרבה דברים מפחידים), שפשוט לא יכלתי לישון, לא יכלתי לחשוב על שום דבר. לפני חודש וחצי בערך, סיפרתי לו שאני בהריון. היה ריב נוראי. הוא צעק, אמר שאני מוכרחה להפיל, שאני הורסת לעצמי את החיים, שהוא לא יכול לראות את זה, שנמאס לו להגיד אמרתי לך, שאני מטומטמת, משלה את עצמי. אני בכיתי, ניסיתי להסביר, ועוד בכיתי, הייתי עוד מאוד מעורערת אז ומאוד לא סגורה על שום דבר, והוא צעק, ואני בכיתי, והוא אמר שהוא לא יכול לראות את זה יותר, והוא לא רוצה לשמוע ממני או לראות אותי יותר בחיים. וככה זה נגמר, ומאז לא שמעתי ממנו. שלושה ימים בכיתי על זה, וכל החברים שלי שכנעו אותי שזה זמני, שהוא יתקרר, שהוא ישנה את דעתו, שיהיה בסדר. אבל ככה זה נגמר, ומאז לא שמעתי ממנו. וביום שישי האחרון, ביום ההולדת שלי, ישבתי בבית כל היום וחיכיתי לטלפון. ימי הולדת תמיד היו נורא חשובים אצלנו, והייתי בטוחה שהוא יתקשר, או ישלח איזה אימייל, או משהו. אבל לא. לא מילה, לא סימן. וחיכיתי, כל היום חיכיתי ליד הטלפון, אבל כל העולם צלצל והוא לא. והוריו צלצלו לאחל מזל טוב בשם כל המשפחה, ואמא שלו ניסתה לתרץ ולהסביר כמה שהוא עסוק ואף אחד לא שומע ממנו, ובאמת שאין לו זמן לדבר עם אף אחד ואפילו הם בקושי מדברים איתו כי הוא עובד ולומד קשה והוא נורא עסוק. ביום הכיפורים שלחתי לו אימייל. כתבתי שאני מצטערת אם בחירתי פוגעת בו אבל אני רוצה שיהיה חלק מחיי ומחיי ילדתי וכתבתי שאני מתגעגעת, שאני מקווה שהוא יצליח לקבל את הבחירה שלי ולהיות חלק מחיינו. לא קיבלתי תשובה. אמא שלו מדברת איתי כמעט כל שבוע, מסבירה כמה שהוא עסוק ואף אחד לא שומע ממנו. אני יודעת שהיא מנסה לתרץ בשבילו, אבל אני גם יודעת שאין תירוצים. בעוד חודש יש לאחי הקטן בר-מצווה. בעוד חודש אני אראה אותו, ומה? הוא יתעלם ממני? ינהג כלפיי בקרירות? אני אשבר... אני לא יכולה... לא רוצה להרוס לאח שלי את הבר מצווה... אבל... כמה שאני מנסה להכין את עצמי, אני לא יכולה. ולא אוכל לשבת עם המשפחה שלי, כי הוא יהיה שם? ואני ארגיש מנודה ולא רצויה? והוא יתקע בי מבטים כועסים או אפילו שונאים? איך אני אתמודד עם זה? כי אני אנחת בארץ... והוא לא יהיה שם כמו תמיד לאסוף אותי משדה התעופה... ובימי שישי דודה שלי תתקשר שאבוא לארוחת ערב, ואני אשאל אותה אם הוא שם? ואם כן אני לא אלך? ואולי הוא בכלל יבקש ממנה לא לקרוא לי אם הוא שם? ובכל פעם שאני ארצה ללכת לבקר את הדודים שלי אני אצטרך לברר אם הוא שם? אני אצטרך להמנע ממנו? אני אפחד לפגוש אותו ברחוב? וכשהילדה שלי תיוולד, קצת אחרי יום ההולדת שלו, הוא לא יהיה שם? וכשהילדה שלי תגדל, הוא לא יהיה שם? וכשאני אתגעגע, אני לא אוכל להתקשר? ויותר הוא לא יתקשר לאחל לי מזל טוב ליום ההולדת? ובאירועים משפחתיים, לא נוכל לשבת באותו שולחן עם המשפחה? אני יושבת לי מול המחשב ובוכה... לא מבינה... בעוד חודש אני אצטרך לראות אותו בבר המצווה, ולהיות חזקה ולא להשבר, ולא לבכות, אבל אני לא עומדת בזה... לא יודעת מה לעשות. כי אם נגזר עליי לאבד את האהבה שלי, את האבא של הילדה שלי, אז אני אתגבר. אבל על לאבד את המשפחה שלי ואת החבר הכי קרוב שלי, אני לא אתגבר לעולם.
לא זוכרת אם סיפרתי או לא, לא זוכרת אם בכלל העזתי להודות ביני לבין עצמי שזה ככה. יש לי בנדוד, צעיר ממני בחצי שנה. גדלנו כמו אחים, היינו קרובים נורא, הוא היה אחד החברים הכי טובים שלי כל החיים שלי, מאז ומתמיד, ידעתי שיש לי אותו, הוא ידע שיש לו אותי. בני זוג של שנינו לא הבינו את הקשר, אף אחד לא יכל להבין, משהו כזה עמוק שלא מוצאים הרבה בעולם. הגדרתי אותו חבר ולא משפחה, כי לדעתי זה היה הרבה יותר מתאים, הרבה יותר משמעותי. אני אוהבת אותו ומעריכה אותו בכל לבי, היו רגעים, כשהוא היה בסכנה (הוא קצין בצה"ל ביחידה קרבית והשתתף בהרבה דברים מפחידים), שפשוט לא יכלתי לישון, לא יכלתי לחשוב על שום דבר. לפני חודש וחצי בערך, סיפרתי לו שאני בהריון. היה ריב נוראי. הוא צעק, אמר שאני מוכרחה להפיל, שאני הורסת לעצמי את החיים, שהוא לא יכול לראות את זה, שנמאס לו להגיד אמרתי לך, שאני מטומטמת, משלה את עצמי. אני בכיתי, ניסיתי להסביר, ועוד בכיתי, הייתי עוד מאוד מעורערת אז ומאוד לא סגורה על שום דבר, והוא צעק, ואני בכיתי, והוא אמר שהוא לא יכול לראות את זה יותר, והוא לא רוצה לשמוע ממני או לראות אותי יותר בחיים. וככה זה נגמר, ומאז לא שמעתי ממנו. שלושה ימים בכיתי על זה, וכל החברים שלי שכנעו אותי שזה זמני, שהוא יתקרר, שהוא ישנה את דעתו, שיהיה בסדר. אבל ככה זה נגמר, ומאז לא שמעתי ממנו. וביום שישי האחרון, ביום ההולדת שלי, ישבתי בבית כל היום וחיכיתי לטלפון. ימי הולדת תמיד היו נורא חשובים אצלנו, והייתי בטוחה שהוא יתקשר, או ישלח איזה אימייל, או משהו. אבל לא. לא מילה, לא סימן. וחיכיתי, כל היום חיכיתי ליד הטלפון, אבל כל העולם צלצל והוא לא. והוריו צלצלו לאחל מזל טוב בשם כל המשפחה, ואמא שלו ניסתה לתרץ ולהסביר כמה שהוא עסוק ואף אחד לא שומע ממנו, ובאמת שאין לו זמן לדבר עם אף אחד ואפילו הם בקושי מדברים איתו כי הוא עובד ולומד קשה והוא נורא עסוק. ביום הכיפורים שלחתי לו אימייל. כתבתי שאני מצטערת אם בחירתי פוגעת בו אבל אני רוצה שיהיה חלק מחיי ומחיי ילדתי וכתבתי שאני מתגעגעת, שאני מקווה שהוא יצליח לקבל את הבחירה שלי ולהיות חלק מחיינו. לא קיבלתי תשובה. אמא שלו מדברת איתי כמעט כל שבוע, מסבירה כמה שהוא עסוק ואף אחד לא שומע ממנו. אני יודעת שהיא מנסה לתרץ בשבילו, אבל אני גם יודעת שאין תירוצים. בעוד חודש יש לאחי הקטן בר-מצווה. בעוד חודש אני אראה אותו, ומה? הוא יתעלם ממני? ינהג כלפיי בקרירות? אני אשבר... אני לא יכולה... לא רוצה להרוס לאח שלי את הבר מצווה... אבל... כמה שאני מנסה להכין את עצמי, אני לא יכולה. ולא אוכל לשבת עם המשפחה שלי, כי הוא יהיה שם? ואני ארגיש מנודה ולא רצויה? והוא יתקע בי מבטים כועסים או אפילו שונאים? איך אני אתמודד עם זה? כי אני אנחת בארץ... והוא לא יהיה שם כמו תמיד לאסוף אותי משדה התעופה... ובימי שישי דודה שלי תתקשר שאבוא לארוחת ערב, ואני אשאל אותה אם הוא שם? ואם כן אני לא אלך? ואולי הוא בכלל יבקש ממנה לא לקרוא לי אם הוא שם? ובכל פעם שאני ארצה ללכת לבקר את הדודים שלי אני אצטרך לברר אם הוא שם? אני אצטרך להמנע ממנו? אני אפחד לפגוש אותו ברחוב? וכשהילדה שלי תיוולד, קצת אחרי יום ההולדת שלו, הוא לא יהיה שם? וכשהילדה שלי תגדל, הוא לא יהיה שם? וכשאני אתגעגע, אני לא אוכל להתקשר? ויותר הוא לא יתקשר לאחל לי מזל טוב ליום ההולדת? ובאירועים משפחתיים, לא נוכל לשבת באותו שולחן עם המשפחה? אני יושבת לי מול המחשב ובוכה... לא מבינה... בעוד חודש אני אצטרך לראות אותו בבר המצווה, ולהיות חזקה ולא להשבר, ולא לבכות, אבל אני לא עומדת בזה... לא יודעת מה לעשות. כי אם נגזר עליי לאבד את האהבה שלי, את האבא של הילדה שלי, אז אני אתגבר. אבל על לאבד את המשפחה שלי ואת החבר הכי קרוב שלי, אני לא אתגבר לעולם.
