עוד פעם
שנה. מאתמול הטלפונים של החברים. מתי ומה. מחר אני אומרת. את כל פעם מזיזה את הימים. כן. אז מה. להביא משהו? לא. יהיה קצר. אחר כך נבוא.. לבוא רעבים? לא. צמאים אולי. אולי נשתה. נשתטה. מה להביא לך מחר? הילדים הכינו מלים וציורים. הקטן הקליט לך מנגינות שחיבר.והנסיכה כיירה כלי מקסים. עציץ. ציירה עליו פרחים שיהיה לך שמח. שבע שנים.. מאמין? אתמול נזכרתי שאמרת שבע שנים רעות. אחר כך השבע הטובות. ואני הרי כל הזמן אומרת לאט לאט.. פרה פרה.. עכשיו צוחקת. שאולי הכל היה מתוכנן אצלך בראש. ועכשיו אתה יושב פה להציץ אל המסך ומלטף לך את הלחי כמו שהיית עושה תמיד כשהיית מבסוט. כמעט מרגישה את היד שלך על הצוואר. תיכף תצמיד את הלחי ותקטר שאף אחד כבר לא מכין סלט קטן קטן על הבוקר. אותו לילה כשאפשר היה עוד לדבר. לפני שהכאבים הפכו אותך לפחות.. והיד ששמת על הבטן התפוחה. וצחקת כל פעם שבעט. הנה תיספרי אמרת. שבע. כל בעיטה הצחיקה אותך. תראי מה זה. אני הולך והוא בא. לשמור עליך במקומי. שיהיה עוד אחד שיאהב אותך. אמרת לי תקראי לו אושר. כן. שבע שנים. זה הרבה? זה קצת? הנסיכה שלך בגיל של המתבגרים. הפושטק עוד מתזז.עסוק בלחקור את העולם. ואור. בא. הלך. אולי לא אהב להיות פה. אולי רצה יותר להיות איתך. התפקיד שלו נגמר כאן אחרי זמן קצר. האהבה שהשאיר היתה יותר משל אדם מבוגר. אולי כל מה שלא הספקת. כשהיית גם מאהב גם חבר וגם ההורים שלי. זה כבר לא עצב. תראה. גם הכאב כבר לא.. ולא הבלתי נסבל ההוא. שאי אפשר לחיות איתו. זה געגוע. געגוע עמוק שלפעמים מפיל ולפעמים מחייך. אליך. ואל מה שהיה. אל המקום שהיה לי. אל ההרגשה שהיתה לי כשהייתי שלך. אל הבית שהיית בשבילי. אל ה-היה הזה. אפילו שאם היה היום.. אז בטח הכל היה אחרת.. נישן קצת ונתעורר אמרת. ואני האמנתי. ונרדמתי. וכשהתעוררתי כבר לא צחקת יותר. התחילה ההתחלה האחרונה. של הסוף. וההבנה שזהו. שכל דבר זה אחרון. אפילו אור הרגיש. אמרת שבמקום לבעוט עבר לנשימות. היית מאמין שעברה רק שנה מאז שכולם באו? שש שנים ועוד שנה. נראה ההיפך. וואי כמה שנה אחת זה הרבה. שנה של בית ספר.. ואיך שום דבר לא נשאר אותו דבר. מסה קריטית של תובנות.. וביום ההולדת שהיתה כבר עברתי את הגיל שלך. וחשבתי.. שיום אחד אתה תהיה ילד.. ועוד לא גמרתי להגיד תודה על שינוי הד.נ.א שעשית לי. כל מה שלימדת אותי על אהבה. אתה זוכר איך בהתחלה כעסתי. בשביל מה? בכיתי. איך קילפת את כל הבגדים והקליפות והלכת. מזמן כבר מבינה. מתגעגעת. מתגעגעת לקצת ממך. לקצה של חיוך. לגרם של ההבנה העמוקה שהיתה לך. לחיבוק השלום של כל בוקר. שתגיד.. נו.. את רואה. אמרתי לך..ותצחק עלי שבסוף אני מבינה הכל אבל למה זה לוקח לי כל כך הרבה זמן... ותראה.. איך הפחד התקטן. איך הפך להיות יתוש מעצבן. ולא מפחדת יותר כמו פעם. כן..אפילו לא מהפחד. מסתכלת על הקמטים שנוצרים ומחייכת. שנה של התפשטות. אז מה?.. עכשיו השבע הטובות? איזה אורך צריך עכשיו ידיים כדי לחבק אותך שיהיה הבוקר טוב.
שנה. מאתמול הטלפונים של החברים. מתי ומה. מחר אני אומרת. את כל פעם מזיזה את הימים. כן. אז מה. להביא משהו? לא. יהיה קצר. אחר כך נבוא.. לבוא רעבים? לא. צמאים אולי. אולי נשתה. נשתטה. מה להביא לך מחר? הילדים הכינו מלים וציורים. הקטן הקליט לך מנגינות שחיבר.והנסיכה כיירה כלי מקסים. עציץ. ציירה עליו פרחים שיהיה לך שמח. שבע שנים.. מאמין? אתמול נזכרתי שאמרת שבע שנים רעות. אחר כך השבע הטובות. ואני הרי כל הזמן אומרת לאט לאט.. פרה פרה.. עכשיו צוחקת. שאולי הכל היה מתוכנן אצלך בראש. ועכשיו אתה יושב פה להציץ אל המסך ומלטף לך את הלחי כמו שהיית עושה תמיד כשהיית מבסוט. כמעט מרגישה את היד שלך על הצוואר. תיכף תצמיד את הלחי ותקטר שאף אחד כבר לא מכין סלט קטן קטן על הבוקר. אותו לילה כשאפשר היה עוד לדבר. לפני שהכאבים הפכו אותך לפחות.. והיד ששמת על הבטן התפוחה. וצחקת כל פעם שבעט. הנה תיספרי אמרת. שבע. כל בעיטה הצחיקה אותך. תראי מה זה. אני הולך והוא בא. לשמור עליך במקומי. שיהיה עוד אחד שיאהב אותך. אמרת לי תקראי לו אושר. כן. שבע שנים. זה הרבה? זה קצת? הנסיכה שלך בגיל של המתבגרים. הפושטק עוד מתזז.עסוק בלחקור את העולם. ואור. בא. הלך. אולי לא אהב להיות פה. אולי רצה יותר להיות איתך. התפקיד שלו נגמר כאן אחרי זמן קצר. האהבה שהשאיר היתה יותר משל אדם מבוגר. אולי כל מה שלא הספקת. כשהיית גם מאהב גם חבר וגם ההורים שלי. זה כבר לא עצב. תראה. גם הכאב כבר לא.. ולא הבלתי נסבל ההוא. שאי אפשר לחיות איתו. זה געגוע. געגוע עמוק שלפעמים מפיל ולפעמים מחייך. אליך. ואל מה שהיה. אל המקום שהיה לי. אל ההרגשה שהיתה לי כשהייתי שלך. אל הבית שהיית בשבילי. אל ה-היה הזה. אפילו שאם היה היום.. אז בטח הכל היה אחרת.. נישן קצת ונתעורר אמרת. ואני האמנתי. ונרדמתי. וכשהתעוררתי כבר לא צחקת יותר. התחילה ההתחלה האחרונה. של הסוף. וההבנה שזהו. שכל דבר זה אחרון. אפילו אור הרגיש. אמרת שבמקום לבעוט עבר לנשימות. היית מאמין שעברה רק שנה מאז שכולם באו? שש שנים ועוד שנה. נראה ההיפך. וואי כמה שנה אחת זה הרבה. שנה של בית ספר.. ואיך שום דבר לא נשאר אותו דבר. מסה קריטית של תובנות.. וביום ההולדת שהיתה כבר עברתי את הגיל שלך. וחשבתי.. שיום אחד אתה תהיה ילד.. ועוד לא גמרתי להגיד תודה על שינוי הד.נ.א שעשית לי. כל מה שלימדת אותי על אהבה. אתה זוכר איך בהתחלה כעסתי. בשביל מה? בכיתי. איך קילפת את כל הבגדים והקליפות והלכת. מזמן כבר מבינה. מתגעגעת. מתגעגעת לקצת ממך. לקצה של חיוך. לגרם של ההבנה העמוקה שהיתה לך. לחיבוק השלום של כל בוקר. שתגיד.. נו.. את רואה. אמרתי לך..ותצחק עלי שבסוף אני מבינה הכל אבל למה זה לוקח לי כל כך הרבה זמן... ותראה.. איך הפחד התקטן. איך הפך להיות יתוש מעצבן. ולא מפחדת יותר כמו פעם. כן..אפילו לא מהפחד. מסתכלת על הקמטים שנוצרים ומחייכת. שנה של התפשטות. אז מה?.. עכשיו השבע הטובות? איזה אורך צריך עכשיו ידיים כדי לחבק אותך שיהיה הבוקר טוב.
