עוד על חשיפה...

[טליה מספרד 1]

עוד על חשיפה...

השבוע שיחה עם לקוחה, שילדה לא מזמן, גלשה מן הסתם למה שעובר עליה- כאבים לילות ללא שינה הנקה והשלכות האפידורל והניתוח הקיסרי
זו שיחה רגילה ונורמטיבית מבחינתי, שבה אני בעיקר מקשיבה ומהנהנת, בדכ במצב בו נמצאת האישה שמולי זה מה שהיא צריכה ממני ולרוב לא מחזירה בשאלות לגבי
אלא שהפעם היא החזירה בשאלה שלא השאירה לי מקום לתשובה שתספק אותה ותשאיר אותי בצד שלא חושף מעבר למה שהתכוונתי
היא שאלה את השאלה הכי פשוטה, שהופתעתי שזו בעצם הפעם הראשונה שמישהי שאלה אותי- "איך ילדת?"
התשובה היא אחת ויחידה- לא ילדתי, אימצתי.
אני בדכ לא מכניסה את עצמי למקבץ השאלות שבא אחרי תשובה כזו עם לקוחה ושוב זו הפעם הראשונה ש"נדחקתי" לפינה הזו
ומה שהעמיקה והשאירה את המחשבות שלי על אותה השיחה זו העובדה שהלקוחה היא גם אמא של אחת הבנות מהגן של יונתן
בדכ עם אדם זר גם אם חשפתי מעבר למה שהתכוונתי אני עוברת הלאה, אבל עם אנשים שאיתם נפגשים ביומיום יותר אני הופכת והופכת

זה לא סוד שאת יונתן אימצנו אבל זו גם לא עובדה ידועה לכל
אני חושבת שמה שהכי מפריע לי זה שאני לא משאירה לו את הבחירה למי לספר ולמי לא
מרגישה שאני חושפת את פרטיותו מבלי שתהיה לו הבחירה בפני מי הוא ירצה לעשות זאת
ואשמח לשמוע ולקבל פורפורציות מהורים לילדים גדולים באם ואיך זה משפיע על עליהם
ואת דעתם של הורים לילדים צעירים בעניין

 

[נוני 75]

מאוד מבינה אותך

אני מהצד של ההורים הצעירים (שנתיים) וגם אני חושבת לא פעם איך העובדה שאני מספרת לזה או אחר מבלי שנשאל תשפיע עלי.
והנה דוגמה:
הוזמנתי להרצאה ,הייתי בחופשת אימוץ ארוכה יחסית ,אמרתי לאישה שהזמינה אותי שאני בחופשת לידה ולא אוכל להגיע ואם אפשר לדחות בחודשיים שהילד יהיה במסגרת. (ההרצאה הייתה במקום מרוחק כך שהייתי נעדרת יותר מידי שעות ... )
היא כמובן אמרה מזל טוב ושאלה בן כמה הוא. עניתי.
פה יכולתי לעצור. הרי אפשר להישאר עם ילדים בבית כמה שרוצים.
היא ענתה -הוא ילד גדול
עניתי, כן הוא מאומץ , ונמצא איתי רק כך וכך זמן בבית.
היא כמובן התרגשה וכו. ובאמת הייתה מקסימה .
אחכ שאלתי את עצמי למה סיפרתי לה .היא לא קשורה לחיי (גם אצלי אין סודות וכו)

אבל לפעמים ,כמה שאנחנו רוצים להגן על הילד ,יש משהו בהתנהלות הרגילה של החיים,שהיא בריאה לדעתי.
שלא תמיד אנחנו עוצרים כל רגע וחושבים- אה -זה יעשה לו נזק? הייתי צריכה לספר להוא? למה דיברתי? ואם דיברתי למה מסרתי עוד שני משפטים של מידע .?
מקווה שגם הוא יחשוב כך

 

[נוני 75]

תשפיע עליו

 

[נוני 75]

תשפיע עליו

 

[נגה לביא]

אצלנו זה אחרת

כאשר אנו איננו עם זיו פיזית, אין סיבה להניח שאנו הורים מאמצים.
כאשר זיו לבדה אין סיבה להניח שהיא ילדה מאומצת (יש די הרבה ילדים מלוכסני עיניים בבית ספרה, ורוב רובם אינם מאומצים).
ולמרות זאת, מכיוון שהאימוץ אצלנו גלוי לכל מבט חטוף, איננו יכולים להתעלם מכך. התעלמות, במקרה שלנו, לא משאירה את הבחירה בידיה של זיו, אלא נראית כנסיון הסתרה לא מוצלח.

אני זוכרת את תקופת ההתלבטות לפני האימוץ, שגרמה לי לפתוח שם משתמש בדוי וחדש, שלא היה קשור לשם המשתמש הרגיל שלי, ושאינו שמי האמיתי. הכל כדי להשאיר לילד העתידי שלנו מרווח החלטה האם לשתף או לא באימוץ עבור עצמו, גם כאשר אני מספרת ללא בעיות הרבה מאוד.

בסופו של דבר, גם אם לא היינו אימוץ כה גלוי לעין, הגעתי למסקנה כי אי אפשר להשאיר את האחריות על כתפי זיו. כלומר, לא כרגע. יותר מדי אנשים הקשורים אלינו יודעים על האימוץ מכדי שאפשר להשאיר לזיו מרווח סיפור בעצמה. אי-סיפור שלנו עלול להתקיל אותה במצבים בהם היא צריכה להתמודד עם מי שחושב שהסתירו את סיפור האימוץ של זיו מפאת בושה בו, ולכן עדיף שאנו נקדים תרופה למכה ונספר את גרסאתנו הגאה באימוץ.

המצב ישתנה ככל שזיו תלך ותתבגר. חלקים נרחבים יותר ויותר של חיה יתרחשו בנפרד ממעגלי חיינו, וישאירו לה את הבחירה האמיתית האם לספר שהיא מאומצת, אם לאו.

 

[משתפרת]

מה שמפריע לך-

הוא שבמקרה הזה לא השארת ליונתן את הבחירה למי ומתי לספר.
אני בעד להקשיב לתחושה הפנימית. הרגיש לך נכון לענות וענית. בקשר ליונתן? הוא ילד צעיר ויש הרבה בחירות שאנחנו עושים עבור ילדינו הצעירים ולא משאירים להם. אתם בחרתם לאיזה גן ילך. אתם בחרתם מקום מגורים. אתם החלטתם לאיזו מרפאה לרשום אותו. בגילו הצעיר אתם תחליטו למי לומר מה, אם בכלל.
אני חושבת שאם היית עונה ללקוחה "זה לא ענינך" או "לא בא לי לענות לך" או מתחמקת איכשהו- היית מעוררת תחושת רתיעה ממשהו סודי ואפל. הרי שוחחתן שיחה אישית והיא שיתפה אותך בעניניה, לכן הרגשת טבעי לענות לה. נוצרה איזו אוירה אינטימית ביניכן, אוירה שאיפשרה פתיחות. לא עם כל אדם ולא בכל הנסיבות זה קורה.
לדעתי, האימוץ הוא עוד עובדה הקשורה ליונתן. את תספרי למי שתבחרי שהילד בן 5, שעברתם איתו לארץ כשהיה בגיל X, שהוא משתתף בחוג Y, שאימצתם אותו. חשוב שתתרגלי לגישה הקלילה והטבעית (כפי שהתרגלת למילה אימוץ בתחילת הדרך המשותפת), וזה חשוב מכיוון שיהיו פעמים שיונתן ישמע אותך וילמד ויפנים.
הלקוחה היא אמא של ילדה מהגן. אני מניחה שאת מוטרדת מהמחשבה שאולי האימוץ יהפוך לאייטם רכילותי. לדעתי, מאחר ואמרת את זה בטבעיות וכחלק מהשיחה, בלי היסוסים ובלי אוירת מסתורין- גם אם היא תדבר על כך עם אמא אחרת היא לא תלחש לה את זה כאיזה סוד מסתורי, אלא רק באופן עובדתי.
את הדברים שלי כדאי שתקבלי עם הסתייגות מסוימת: הבן שאמצנו נראה שונה לגמרי משאר בני הבית ומבני המשפחה המורחבת. מאחר ומראש לא היה לנו אכפת שיראו שאימצנו (שאחרת לא היינו בוחרים לאמץ בגוואטמלה), ברור שהגישה שלנו (של שיחה פתוחה ותשובות גלויות לשאלות) מתאימה לנו.

 

[fatfat]

מסכימה עם משתפרת ורוצה להוסיף שכיוון

שמדובר באמא מהגן סביר שהיא ראתה בך לא רק נותנת שירות אליה באה לקבל את שירותיה אלא גם אמו של חבר מהגן או חברה בקבוצת ההורים של ילדי הגן ולכן כיוונה את השיחה ליותר אינטימית ושיוויונית- אני מספרת לך על עצמי ומעוניינת שתספרי על עצמך.

ולגבי השארת/אי השארת זכות הבחירה בידי יונתן אני חושבת שיש להפריד בין שתי האפשרויות: הראשונה כשיונתן נוכח בשיחה ואז לדבר "עליו" מעל לראשו לא מומלץ. במקרה כזה הייתי מנסה להפוך את יונתן לחלק מהשיחה נניח בעזרת שאלה כמו: יונתן שנספר לה איך הפכנו למשפחה? שנספר לה שלא נולדת מהבטן שלי? אם יונתן ישתף פעולה אז להמשיך ובשיא הטבעיות לומר נניח לא ילדתי אותו אלא אימצתי אותו. ואם הוא מסתייג אז הייתי אומרת היום הוא לא מעוניין לספר את זה ועוברת הלאה.

במקרים שיונתן אינו נוכח: האימוץ של יונתן אינו חד סיטרי, הוא ילד שאומץ ואתם ההורים שאימצתם, הוא התוצר של האימוץ שלכם. אני מאמינה שאדם רשאי לספר לזולת את כל שיחפוץ על עצמו ולשמור עד כמה שניתן על פרטיות האחר. אז כשהיא שואלת על חוויות הלידה שלך היא פונה אליך ורוצה לשמוע עליך. אז נכון שכשאת עונה שלא ילדת אלא אימצת את מוסרת מידע גם על יונתן, אבל זה לא שונה מהמידע שהאחר מחליט למסור לך ושבכך חושף פרטים על תחילת חייו של הילד (נניח שההריון היה לא מתוכנן... הלידה היתה לידת עכוז/מלקחיים/קיסרי וכו'. היולדת ילדה בקיסרי והילד נולד בניתוח קיסרי. לכן במקרים כאלה אני מקפידה לשתף במידע שקשור אלי וכמה שפחות לחשוף פרטים על הבנות. נניח אגיד שלא ילדתי אלא אימצתי ולשאלה מהיכן אענה וכו' אבל לשאלה מה אני יודעת על הרקע שלהן... על הביולוגיים שלהן וכו' אענה שזה מידע פרטי שלהן.

 

[טליה מספרד 1]

זה לא עניינך

אני חושבת שתגובה כזו נותת כיוון כל כך אפל ושלילי
כאילו ונגעת בנקודה רגישה וכואבת
אני חושבת שלא יצא לי להשתמש בזה
אני תמיד מעדיפה את החיוך שלא אומר כלום והעברת נושא
או תשובה שעונה על השאלה אבל באופן חלקי
וכמו בשאלה הזו שאי אפשר שלא לענות- את האמת

אני שוב חושבת שמה שקרה עם אותה האמא שאני הרגשתי שעברתי את הגבול שהצבתי לעצמי עם לקוחות
בעוד שהיא לא רק לקוחה, מה עוד שעם כמה מהאמהות מהגן כן יצא לי לספר ביוזמתי שאת יונתן אימצנו
כך שעניין הרכילות גם אם היה חלק ממחשבותי הוא לא ממש דומיננטי כי אם היתה קיימת רכילות היא כבר רכילות ישנה

 

[יסמין@]

השאלה היא האם בכלל יש בחירה

מכל מקום, בוודאי שאין בחירה מוחלטת בנושא. מספיק שאדם אחד יודע - וזהו זה.
אספר בקיצור נמרץ מה שכבר סיפרתי בעבר כדי להדגים את דבריי: כמה ימים אחרי שהגענו ארצה, לקחתי את בתי וביקרנו את כל השכנים זה אחר זה, דירה אחר דירה. אמרתי משהו כגון: אני רוצה להכיר לכם דיירת חדשה בבית

זאת הבת שלי, שמה X, אימצתי אותה ועוד כמה פרטים וזהו. כל השכנים מאוד שמחו, כולם שאלו מעט שאלות ענייניות. היסברתי שאנחנו עושות סבב אז אלו היו ביקורים די קצרים. לאחר מכן כל אחד מהשכנים לחוד בא לבקר אותנו והביא מתנה לבתי וזהו. חוץ מזה סיפרתי במכולת השכונתית שלנו ולעוד כמה אנשים בסביבתנו הקרובה. וכמובן שלאף אחד לא אמרתי משפט כגון: אל תספרו לאף אחד וכו'. סיפרתי כמה עובדות, השבתי על כמה שאלות וזהו.

במהלך השנים כמה שכנים עזבו והגיעו חדשים. לא טרחתי לספר לחדשים משום שהנחתי - ובצדק - שהשכנים שסיפרתי להם יעבירו את הבשורה הלאה

מאותו יום ואילך הנחתי שכל מי שבסביבה שלנו - יודע/ת או יכול/ה לדעת.

אני מניחה שבנך הולך לגן סמוך לביתכם והוא ילך ליסודי ולחטיבת הביניים ולתיכון שהכי קרובים לביתכם. איתו ילמדו ילדים מהסביבה. אם השכנים שלך יודעים - גם אנשים אחרים בסביבתך ידעו, כולל הורים של ילדים שילמדו עם בנך באותם מוסדות חינוך, אותם ילדים שישחקו בגינת המשחקים הקרובה לביתכם, אותם ילדים שילכו לחוגים במתנ"ס הקרוב לביתכם וכו' וכו'. בקיצור, מספיק שאדם אחד יודע - וכל הסביבה יכולה לדעת.

הצעתי היא: להפנים את זה שאי אפשר באמת לשמור את זה בסוד. כפי שכתבת, זה לא סוד. כלומר יש אנשים בסביבה שיודעים. לכן כדאי להניח שעוד יודעים, כולל אנשים שאת לא מכירה ושלא סיפרת להם.

בקיצור, לבנך אין באמת בחירה למי לספר ולמי לא, בוודאי לא בחירה מושלמת ומוחלטת. אז אם לא תצפי לכך - זה יוריד ממך הרבה מתח. יש דברים שאי אפשר למנוע, אז חבל לבזבז אנרגיה רגשית בניסיונות שלא יצליחו. פשוט צריך לקבל את העובדה שככה זה, זה לא סוד ואי אפשר לבחור למי לספר ולמי לא.

זה לא אומר שאת לא אמורה לשמור על הפרטיות שלך ושל בנך כמיטב יכולתך. כלומר, אל תספרי לאף אחד מה שאת לא רוצה שיעבור הלאה. ספרי אך ורק מה שלא אכפת לך שידעו. ואת גם לא חייבת להיכנס לשיחות עומק מפורטות ולשתף כל עובר ושב בנושא זה. ממש כמו שאת לא משתפת בשאר הפרטים מחייך האישיים. אז צאי מתוך הנחה שהרבה יותר אנשים יודעים מכפי שאת משערת, אבל זה לא אומר שאת בהכרח חייבת לספק פרטי פרטים ולשתף ברגשות וכו'.

 

[חייכנית2]

אני מסכימה עם יסמין בכל דבריה וגם

רוצה לומר משהו-ככל שאנחנו מבהירים לילד שלנו שזה עניין מאד פרטי,וככל שאנחנו מתייחסים לאימוץ כאל חצי סוד ,ב"קרקעית הים" של הדברים,באופן סמוי אך בכל זאת "עובר"ללא מילים,אנחנו מעבירים שאולי לטעמנו יש משהו שהוא לא עד הסוף בסדר עם להיות מאומץ.
לפני הרבה זמן דיברתי עם משפחה אחת,ולאורך כל הפגישה עבר כחוט השני הביטוי "שו-שו".וזה דווקא עזר למשפחה לדבר על דברים מהותיים.
והילד החמוד,שהיה אז מתבגר,פנה להוריו ושאל "תגידו,יש משהו לא בסדר עם האימוץ שלי שאתם ככה "שו-שו" עם זה?" ואחרי שכולם העלו חיוך ,כי שוב נשמע ה"שו-שו" באויר,אפשר היה ממש להתייחס לעומקם של הדברים. והסתבר שלהורים היה הרבה יותר קשה עם העובדה שאימצו ,מאשר לילד שלהם.וניתן היה לדבר על הקשיים שלהם,בפגישה עם הילד ואחר כך עוד יותר לעומק-בפגישה רק איתם.לעיתים כשאנחנו חוששים שלילד שלנו קשה עם משהו,התבוננות נוספת מראה שהקושי הגדול הוא בעצם שלנו.
נ.ב.[טליה-אינני קובעת קביעה בעניין זה ביחס אלייך,כי אני באמת לא בטוחה שאצלך זה כך].

 

[טליה מספרד 1]

הפסקה הראשונה שלך עברה גם עלינו

כבר ביום הראשון לנחיתה בבית האבא הגאה יצא לסיבוב בכפר בו גרנו ועשה לכולם היכרות עם הבן שלו
אחכ כמובן שבמכולת ובבנק ובחנויות שבהן היינו מבקרים באופן קבע הכירו אותו ואת תמצית סיפור האימוץ
כך גם בגני השעשועים ובכל המקומות שבהם או שהיינו חדשים בגיל מבוגר יחסית או שהיינו ותיקים עם פעוט חדש וללא עבר של הריון ו/או תינוק

עברנו את זה היינו שם ופתאום אנחנו פיסית אבל גם מנטלית במקום אחר
אז זה נעשה באופן טבעי. היום לעבור בין כולם, כשאנחנו לא מחליפים יותר משלום במעלית ותודה בקופה נראה מאולץ ולא ממש מעשי...

אבל אהבתי את הרעיון של הגישה להניח שכולם יודעים

אני חושבת שפאטפאט צודקת, היא ראתה בשיחה כאינטימית עם אמא מהגן ואני ראיתי בה לקוחה שעברתי איתה את הגבול

 

[valeta]

אני מקווה שזה בסדר שאני מגיבה - אין

לי ילדים מאומצים אבל אני אוהבת מאוד את הפורום הזה:
אני חושבת שהשאלה שלך בכלל קשורה לשאלת הפרטיות של ילדינו באופן כללי. נראה לי שככל שהם קטנים יותר, אנחנו נוטים לשתף יותר בפרטים אינטימיים. למשל, כשבני הגדול היה בן 3 והלכנו לריפוי בעיסוק, לא הייתה לי שום בעיה לשתף. היום, כשהוא בן 7, אני יותר בוררת למי לספר, ועדיין די פתוחה עם דיבור על קשיים (גם כי אני נמצאת בסביבה של הורים שגם הם משתפים בקשיים של ילדיהם). אבל אני לא מדברת עם "זרים" מקריים. אני מניחה שמידת השיתוף תלך ותפחת ככל שהוא יגדל יותר ויותר. כלומר אם נחזור לסיטואציה שלך - את אישה "בגיל הפריון", עם ילד קטן, ונשים מדברות זו עם זו על ענייני ילדים ופריון... בעוד כמה שנים זה יהיה פחות ופחות "אישיו". ככל שנשים יוצאות "ממעגל הפריון" כך הן תדברנה פחות ופחות על חוויות הלידה, וישאלו אותך פחות, ותוכלי להפוך את זה למשהו שבנך יותר שולט ומחליט לגביו. אני יכולה לומר לך שהדיבורים סביבי עכשיו הם על הילד השלישי/הרביעי. לי יש שניים. אני כל הזמן נשאלת מה איתי. ואני עונה ישירות שאצלנו זה מטיפולים ויש לנו קשיי פריון לא פשוטים, ואצלי זו אופרציה. אני מניחה שעוד כמה שנים לא אשאל על כך יותר כי כולם כבר יגמרו עם הלידות...

אני חושבת שככל שבנך יגדל כך באופן טבעי ישאלו פחות שאלות על ראשית החיים שלו (כמו שכבר לא יוצא לי לדבר על הנקה/ברית מילה/מוצץ ביחס לבני, כי זה הולך ומתרחק). וכך הדבר יהפך להיות יותר אישי, ובאמת הוא יחליט יותר מתי ואיך לחשוף. כרגע, השאלות האלה משולבות גם בך, ולכן אני לא הייתי נרתעת מלענות. אם נשאלת שאלה ישירה - היית צריכה לתת תשובה כנה. כל תשובה אחרת הייתה מתפרשת רע. לדעתי פרטיותו בשלב זה פחות קריטית.

 

[טליה מספרד 1]

אני מחכה לגיל האי פיריון....

אבל לא בגלל השאלות על תחילת חייו
אלא כדי שיפסיקו לשאול אותי ולשכנע אותי שאני ח י ב ת עוד אחד (לפחות!)
וזו חוצפה שאין כדוגמתה
כאילו ולא ידעתי שקיימת האפשרות ליותר מילד אחד, כאילו ועד לאותו הרגע לא חשבתי והפכתי בנושא
אני ממש לא מבינה את הצורך הזה להביע דיעה לשפוט או לשכנע (??) לכמות הילדים האופטימלית
ועל זה אני יכולה לכתוב ללא הפסקה במשך ימים; אז לעניינו-
לא נראה לי שבמקרה שלי גיל הפיריון ישנה משהו מבחינת השאלות שכן הן מגיעות מלקוחות שמתחלפות ואלו שנמצאות בשלב ההריוני או מיד לאחריו מדברות ושואלות רק על זה, גם אם הייתי או שנראיתי בגיל הזהב זה עדיין לא היה מהווה להן מכשול

 

[valeta]

אוי כמה שאני מזדהה! גם אותי

שואלים ללא הרף "מה עם השלישי" והמהדרין תמיד מוסיפים ש"שניים זה לא מספיק", "שניים זה לא משפחה" וכו'. אני לפעמים המומה מרמת החודרנות שיש כאן, למרות שהפולשנות חסרת הגבולות הזו היא, לצערי, תופעה ישראלית מוכרת בכל התחומים. מודה שלי אישית זה גם מכאיב מאוד, כי אני באמת רוצה עוד ילד (לא בגלל ש"שניים" זה לא מספיק, אלא כי אני אישית מאוד מאוד רוצה עוד ילדים).
יש לי חברה שהחליטה גם שהיא לא רוצה עוד ילדים (יש לה בת אחת). היא כל הזמן מספרת לי על כמה שההחלטה הזו מעוררת תמיד דברנות ודיונים סביבה. היא אישה מאוד מרשימה, יודעת את דרכה, חכמה, מוכשרת. רוב הזמן היא מצליחה לאמץ גישה משועשעת מהעניין, אבל אפילו לה כבר נשבר מזה. אכן גיל האי פריון יכול להביא עמו רווחה...

 

[China8]

ואצלי הייתה איזו

אישה חכמה במיוחד שפנתה לקטנה, לאחר שהיא ראתה שהמתוקה שלי מאד אוהבת תינוקות: "אז תבקשי מאמא שתלד עוד אחד"
דאאאא..... אפילו אחת לא ילדתי

תמיד כשאני נזכרת במקרה הזה אני מחייכת. גם חטטני וגם פתטי

 

[China8]

חשיפה

גם אנחנו חלק מאלה שבמבט אחד ניתן ״למצוא את ההבדלים״. בהחלט יכולה להבין את רגשותייך, גם אם אצלנו האם לספר לכל דכפין זה לא בדיוק בחירה (שאלות מעבר לכך הן כן בחירה).
דעתי היא שלכל משפחה ולכל אדם מכלול רגשות אימוציים וגבולות שונים. ישנם הרבה הנרתעים מאימוץ עם שלט הרי בעיקר מסיבה זו, של פרטיות שמופרת בשניה, באותה שניה שהורים וילד נראים ביחד בציבור.
אני זוכרת ימים מפורום פוריות של דיונים לגבי עד כמה כל אחת מרגישה בנח לספר על בעיית הפריון שלה ועל כך שיש בכלל בעיה. לי אף פעם לא הייתה בעיה עם זה. אין לי בעיה גם שכולם רואים בשניה שהילדה היפה שלי היא מאומצת ולא אני ילדתי אותה (אולי אז לא הייתה כל כך יפה...). אצלנו בגן (גן של 400 ילדים) רוב ההורים יודעים, כמובן שהגננות וההנהלה. אולי יש גם כאלה שחושבים שאני נשואה לסיני ואני לא טורחת לתקן אותם.
בהחלט מבינה אותך לגבי שמירה על פרטיות הילד וההרגשה שאנו מפרים את פרטיותו. אבל זה לא שאנו חפצים בהפרת הפרטיות. יש גבול גם למה שאני מוכנה שישאלו אותי. שאלות כמו כמה היא עלתה או שפונים לילדה ישירות ושואלים אותה שאלות נענות באפס סובלנות מצידי.

 

[English]

טליה, קרה לי בעבר דבר דומה

סיפרתי לאמא של חברה של הבלונדה ודיברתי בגילוי לב ואחר כך התחרטתי והתחבטתי למה. אבל אי אפשר היה כבר לקחת חזרה את מה שנאמר אז חיכיתי. ו...
ולא קרה כלום. הבנות המשיכו להיות חברות עד שהבת שלה עלתה לכיתה א ושלי נשארה בגן. את האמא אני פוגשת מדי פעם בישוב בכל מיני הזדמנויות והנושא לא עלה יותר. ייתכן אפילו ששכחה. בגן אף הורה לא בא לשאול אז אם היא הפיצה זה לא הורגש. והאמת היא שככה נגמרים רוב האירועים בהם אנחנו מספרים.

גיליתי שלפעמים זה נפלט לי, ולפעמים מתאים לשיחה, ולפעמים לא בא לי לספר - והכל ממרחק של זמן מתגמד ואם התעוררו גלים בעקבות הגילוי הם קטנים ונעלמים מהר וזה לא כל כך משנה.

ובעניין הילדים: בדיוק הערב הבן הביא חבר מישוב אחר שבצהריים סיפר לו את כל השתלשלות האימוצים שלנו. האורח היה נרגש ורצה לדעת המון דברים אז בעידודו של הבן סיפרתי ועברנו על אלבום האימוץ. למעשה ההקשבה של החבר גרמה לנסיך שלי לשבת ולהקשיב שוב לסיפור. את בטח זוכרת שעד לפני שנתיים הוא לגמרי הכחיש וסירב לדבר וכיום הוא חופשי. נדמה לי שלגישה הפתוחה שנקטנו יש בזה חלק.

 

[טליה מספרד 1]

בטח שאני זוכרת

אני חושבת שבעקבות מה שכתבת פה עליו פתאום הבנתי שהאימוץ הוא לא רק שלנו לספר אלא בעיקר שלו

עכשיו כשאני קוראת את שכתבת על ההתגמדות והמעבר הלאה, אני נזכרת שהיו לי לא מעט מקרים עם הגננת שלו שלאחר שידעה שאימצנו אותו היתה נופלת לשאלות או תגובות מתוך זה ששכחה