עוד על גמילה (טיטולים)
מיתר, שנתיים ורבע, על סף גמילה. פיזית היא בשלה (יכולה להשאר מספר שעות יבשה לחלוטין), שכלית היא יודעת, מה איפה ואיך, מוטורית היא מתפשטת ומתלבשת לבד (למעט לבישת טיטול... שזה באמת מסובך לעשות לבד), ובסך הכל היא ילדה בוגרת מבחינה נפשית. גם המטפלת בדעה הזו. הבעיה היא שככל הנראה היא מפחדת. לא לגמרי ברור לי האם היא מפחדת מהצרכים עצמם (כנראה שלא, כי בחוץ אין לה בעיה והיא אפילו מתלהבת ושמחה ש``עשיתי פיפי``) או מפספוס = כשלון. לפעמים היא מבקשת לשבת על הסיר, או נענית כשמציעים לה (כשרואים שהיא מתאפקת) אבל יושבת לרגע ומיד קמה ``אני לא צריכה``. לפעמים כבר בזמן החזרת הסיר למקום, בורח לה (אחרי התאפקות ארוכה למדי...). אני משתדלת לעודד אותה במצב כזה ולהתייחס לזה כאל דבר חיובי, ``כמעט הצלחה`` (בטון של הצלחה, אבל חשוב לי בכל זאת לבטא את ה``כמעט``). כשאני שואלת אותה אם היא רוצה עם טיטול או בלי, בדרך כלל היא מעדיפה בלי, אם כי היו גם פעמים שרצתה עם. מיזמתה היא לא אמרה שהיא לא רוצה טיטול, מלבד בצהרים/ערב אחרי שהיתה ללא טיטול מספר שעות. אני לא ``לחוצה`` לגמול אותה דווקא עכשיו, ובפירוש לא רוצה לעשות את זה לפני שהיא בשלה (גם ככה זה די בעייתי להתקדם איתה, כשאוריין עוד לא בשל, והוא לא). מצד שני, התחושה/חשש שלי היא, שאם אין נסיונות מוצלחים או אפילו פספוסים שמקבלים תגובה חיובית ומראים לה שזה לא נורא, הפחד מתקבע והופך להיות יותר גדול מהמידות האמיתיות שלו. אבל כשניסינו (בחמישי ובשבת) לתת לה להיות תקופות זמן ארוכות יותר בלי טיטול (בהסכמתה), היא פשוט התאפקה, ואני חוששת מהתאפקות ארוכה מדי (שרק תסבך את הענינים). אשמח לשמוע אם יש רעיונות אם עדיף לעזוב את הנושא, או להמשיך (בלי לחץ) בעידוד ללכת בלי טיטול, ואם יש רעיונות איך לצמצם את הפחדים (כשאין כמעט נסיונות, ולו כושלים). תודה
מיתר, שנתיים ורבע, על סף גמילה. פיזית היא בשלה (יכולה להשאר מספר שעות יבשה לחלוטין), שכלית היא יודעת, מה איפה ואיך, מוטורית היא מתפשטת ומתלבשת לבד (למעט לבישת טיטול... שזה באמת מסובך לעשות לבד), ובסך הכל היא ילדה בוגרת מבחינה נפשית. גם המטפלת בדעה הזו. הבעיה היא שככל הנראה היא מפחדת. לא לגמרי ברור לי האם היא מפחדת מהצרכים עצמם (כנראה שלא, כי בחוץ אין לה בעיה והיא אפילו מתלהבת ושמחה ש``עשיתי פיפי``) או מפספוס = כשלון. לפעמים היא מבקשת לשבת על הסיר, או נענית כשמציעים לה (כשרואים שהיא מתאפקת) אבל יושבת לרגע ומיד קמה ``אני לא צריכה``. לפעמים כבר בזמן החזרת הסיר למקום, בורח לה (אחרי התאפקות ארוכה למדי...). אני משתדלת לעודד אותה במצב כזה ולהתייחס לזה כאל דבר חיובי, ``כמעט הצלחה`` (בטון של הצלחה, אבל חשוב לי בכל זאת לבטא את ה``כמעט``). כשאני שואלת אותה אם היא רוצה עם טיטול או בלי, בדרך כלל היא מעדיפה בלי, אם כי היו גם פעמים שרצתה עם. מיזמתה היא לא אמרה שהיא לא רוצה טיטול, מלבד בצהרים/ערב אחרי שהיתה ללא טיטול מספר שעות. אני לא ``לחוצה`` לגמול אותה דווקא עכשיו, ובפירוש לא רוצה לעשות את זה לפני שהיא בשלה (גם ככה זה די בעייתי להתקדם איתה, כשאוריין עוד לא בשל, והוא לא). מצד שני, התחושה/חשש שלי היא, שאם אין נסיונות מוצלחים או אפילו פספוסים שמקבלים תגובה חיובית ומראים לה שזה לא נורא, הפחד מתקבע והופך להיות יותר גדול מהמידות האמיתיות שלו. אבל כשניסינו (בחמישי ובשבת) לתת לה להיות תקופות זמן ארוכות יותר בלי טיטול (בהסכמתה), היא פשוט התאפקה, ואני חוששת מהתאפקות ארוכה מדי (שרק תסבך את הענינים). אשמח לשמוע אם יש רעיונות אם עדיף לעזוב את הנושא, או להמשיך (בלי לחץ) בעידוד ללכת בלי טיטול, ואם יש רעיונות איך לצמצם את הפחדים (כשאין כמעט נסיונות, ולו כושלים). תודה
