עוד סיפור על קיץ
הימים היו ימי סוף הקיץ. החום מסרב לפנות את מקומו לקרירות הסתיו, למרות שהימים כבר קצרים. בשדות עומד הריח של העשב היבש, כזה שמתפצח תחת סוליות נעלי ההליכה שלי, ובעודו נמעך, מתפזר מין אבק צימחי שכזה, שאני כל כך אוהבת להסניף.
החלטתי לצאת לטיול של בין ערביים, לבדי, קצת להחליף מצב רוח ולחלץ עצמות. השעות שאני יושבת מול המחשב גומרות לי על הגוף, והכלבה הייתה זקוקה לטיול. התחלנו ללכת הכלבה ואני בשביל העפר שיורד לכיוון הרפת, וממנו המשכתי ופניתי הלאה, אל מעבר לגדר היישוב. מתרחקת כמו היום, מהאופק הבטוח והמוכר. הנוכחות של הכלבה נסכה עליי ביטחון ונינוחות, והתחלתי לנדוד במחשבותיי.
עופר. כן, זה הוא שמו. גבוה וקצת שדוף, שזוף עד כדי כך שלא ברור בכלל מה גוון עורו אלמלא צריבת השמש.
שיער כהה, כמעט שחור. וגם עיניים כהות.
אבל הדבר שהכי הורס אותי הן עצמות הלחיים הגבוהות שלו. ממש כמו ציור של אל יווני.
מה הייתי עושה לו.....
אבל בדיוק כמו אל, הוא בלתי מושג. מסתובב לו עם מלאכית זהובת שיער וקטנה כזו. מושלמת. ואני, בדיוק ההיפך. גבוהה, מלאת גוף ועם שיער מכוסח, מן קרחת שכזו שאני עושה לבד עם המכונה.
עודי מפליגה במחשבותי, אני שומעת מן איוושה רחוקה שהולכת ומתקרבת. תוך כמה שניות אני מזהה איש רכוב על אופניים, רוכב לאיטו על השביל לקראתי, חוזר מאותו מקום אליו אני פוסעת- המעיין הנסתר.
מצחיק לקרא לו כך, ניסתר הוא בטח לא, כל העולם ואישתו פוקדים אותו בסופי שבוע ללא הפסקה, אבל היום, בסתם יום של חול רגיל בפתחו של הסתיו, יש סיכוי שהמעיין יהיה שומם. כך אני מקווה, כי פתאום בא לי לטבול במימיו, ולא הצטיידתי בבגד ים או מגבת....
הדמות על האופניים הולכת ומתקרבת, ואני מזהה לתדהמתי את עופר.
פדיחות. אני מאיצה את קצב ההליכה, מחזיקה חזק את הרצועה של הכלבה, ומקווה שאני לא מסמיקה עד לשורשי השיער.
הנה אנחנו נפגשים. שלום שלום. מה קורה? לא כלום. בדרך למעיין? כן, בשעה כזו? ועוד לבד? אתה תמהה
כן, כולה לטבילה קטנה וחזרה, הירח זורח הערב מוקדם, והוא מלא, אז מקסימום יהיה לי טיול לאור ירח - אני עונה, ומיד מתחרטת על המילים שיצאו מפי. בטח נשמעתי כמו החנונית הראשית, כזו שיודעת מתי הירח מלא ומתי הוא זורח.... פדיחות!!!
טוב, אני נפרדת ממנו לשלום וממהרת להמשיך בדרכי לפני שפני ייצבעו בצבע ארגמן בלתי נשלט.
גם עופר ממשיך לפדל במעלה השביל, ונעלם עם העיקול הראשון.
מי המעיין כבר קרים. המים שנובעים מהאדמה נקווים בתוך מעין בריכת בטון קטנה אך עמוקה שהחבר׳ה מהמושב אילתרו, ועם השנים צמחה קצת ירוקת חלקלקה על הדפנות. אני מתפשטת בזריזות ונכנסת בבת אחת למים. הבגדים מסודרים בערמה לידי, ואני מניחה את ראשי על שפת הבריכה, עוצמת עיניים. תענוג. המים הקרים מצמררים אותי, מרגישה איך גופי נדרך, הפטמות מזדקרות מעצמן, ואני נהנת ממגע הרוח על פני הרטובות.
עוד 2 טבילות מלאות עם הראש מתחת למים, ואני נותנת לעצמי לצוף על הגב, בעיניים עצומות. מרגישה איך השדיים שלי צפים גם הם, כאילו יש להם חיים משל עצמם, והפטמות חשופות לרוח הקלילה, רוח של ערב.
שקט, למעט צרצור ציקדות מסביב, אין נפש חיה, ואני חוזרת לפנטז על עופר. נזכרת בסומק שעלה בלחיי ותוהה האם הבחין.
פותחת את עיניי כי מבינה שתכף כבר יהיה חושך, וכדאי לצאת ולהתייבש, מתרוממת במהירות בכוח זרועותי מדפנות הבריכה, יושבת רגע על מדרגת הבטון הסמוכה, נותנת לרוח ליבש אותי, בליטופיה, ונהנת מהמגע המעקצץ. אח....עופר....
רשרוש נשמע לידי. אני קופצת כנשוכת נחש!
לתדהמתי אני קולטת שעופר יושב ממש בסמיכות אלי, בשקט מופתי, ומתבונן בי מחויך. טוב, השקט המופתי הופר, הצופה נחשף, ואני מופתעת וכועסת על הפולש המציצן. מיד תופסת את החולצה שלי וממהרת ללבוש אותה על הגוף הרטוב שלי. באסה.
מה לעזאזל אתה חושב שאתה עושה? שאלתי בקול, קצת חנוק.
עופר עונה לי בשיא השלווה: מתבונן באשה יפה וערומה.
כן בטח, יפה, נכון... עוברת לי המחשבה בראש, אבל מתפוגגת מיד. אני ממש רותחת.
אתה לא חושב שזו חוצפה? ועוד בהחבא? סוטה.
הסטייה היחידה שיש כאן היא שאת מתעקשת להתבייש פתאום, למרות שלפני רגע היית כל כולך שקועה בהנאה של העירום של עצמך. אז אל תיתממי. אתה עונה בלשונך המתריסה.
וחוץ מזה, חזרתי הנה כי כנראה שנפלו לי כאן המפתחות, ומזל שנזכרתי לבדוק לפני שחזרתי ליישוב.
מפתחות אלק, נשמע לי כמו תירוץ מפוקפק.
אני קולטת שהחולצה נדבקה לשדיים שלי שר טובים לגמרי, והפטמות שלי זקורות ודבוקות לחולצה. אני והמזל הדפוק שלי, הייתי חייבת ללבוש דווקא חולצה לבנה.... הכל שקוף וגלוי למרות החולצה.
טוב, שתיקה. אתה מתפנה לחיפוש המפתחות, אני מתישבת אליך בגבי. מנסה להרחיק אתה חולצה הדבוקה מגופי, להפחית את המבוכה שלי.
שקשוק הצרור נשמע. אתה מכניס את הצרור לכיס מכנסיך ועומד לידי, נטוע בקרקע.
למה אתה מחכה? אני שואלת בהתרסה.
אתה לא עונה, מתקרב אליי מחויך, ומתיישב לידי, צמוד, ואז מפטיר: אני מחכה לך, שתירצי אותי.
תרצי מה? אני שואלת, כאילו לא מבינה.
אותי. אתה עונה בשקט. הפעם תורך להרגיש מבוכה.
אני רוצה אותך, אתה מוסיף. ואני מחכה שתירצי אותי. אני רוצה לענג אותך. זה הכל.
אותי? לא מסתדר לי כאן משהו, אני חושבת על הבלונדינית הקטנה שלך, ומתבלבלת. אבל אתה כבר לא מחכה, יד אחת שלך חובקת את כתפי, וידך השניה מושיטה לי מגבת קטנה. קחי, ממני.
אני מופתעת מאיפה המגבת הגיחה, אבל עוד יותר מופתעת מהפעולות שמגיעות מיד, בנחישות ובפשטות: אתה נעמד, מולי, אוחז באחת את חולצתי הרטובה ומסיר אותה ממני, מפשק את רגלי ונעמד על בירכיך בין רגלי המפושקות, ועם המגבת מייבש בעדינות את שערי ואת פני, את כתפיי ואת שדיי. מצייר מעגלים של ניגוב סביב כל אחד מהם, כאילו אין דבר יותר טבעי מהסצנה ההזויה הזו. אני מתמסרת למגע. נותנת לך להוביל. מבפנים אני כמו לבה רותחת, נוכח הימצאותך, מבחוץ אני חצי אדישה...
אתה מניח את המגבת על האדמה, כמו שמיכה, ומכוון אותי לשכיבה על הגב. רגליי מקופלות, כפות רגלי על הקרקע, ודווקא אז אתה מפשק שוב את רגלי וראשך שוקע אל בין ירכי.
תדהמה נרשמת על פני. אתה מפריד את שפתי ביד מנוסה, ורוכן קדימה עם פניך לעבר גבעת הערווה הסבוכה שלי. לשון נשלחת קדימה ומתחיל מחול של גוף כנגד לשון. הלשון שלך נעה כמו נחש, מתפתלת ולוקקת, ואני מתחילה להניע את אגני בהתאם. תוך כדי אתה מוסיף אצבע ועוד אחת ומתחיל ללוש את הדגדגן, את שפתי הפות, ואת הלוע הניפער, מחדיר אותן פנימה, בתנועה חזקה, ומוציא. ושוב, וחוזר חלילה. אני מרגישה איך נחשול של חום מציף אותי, ופותחת את עיני כדי להאמין למחזה: הראש שלך עולה ויורד בין רגלי, אני אוחזת בשיער עורפך, ואתה שקוע כל כולך במלאכת העינוג. אני נמסה.
מנסה לעכל את אשר מתרחש, בבת אחת אתה מתרומם, נעמד מולי, ומתחיל להתפשט. אני מתרוממת קצת על מרפקי, ומתבוננת בך מהופנטת ממופע החשפנות הפרטי שאתה מעניק לי.
זה מתחיל עם שחרור הכפתור במכנס שלך, מהכפתור אתה עובר לרוכסן ופורם אותו באיטיות, כאילו להכעיס.
אני כבר רוצה לראות את הזין שלך, אבל אתה משתהה. רואה שאני דרוכה, ומחייך. חיוך ממזרי. אני מתה.
אתה מתחיל ללטף לעצמך את הזין דרך המכנס. מזיז אותו בחופשיות ממקום למקום, ואז יורד לי האסימון- אינך לובש תחתון. אתה שולף באיטיות מעצבנת את הזין אל מחוץ לרוכסן הפתוח, ואני מבלי משים שולחת את ידי לעבר הדגדגן שלי, ברגליים פשוקות מולך. אתה נוגע בך, אני נוגעת בי, בהרמוניה שקטה אך חושנית שכזו. רגע מפליא.
הימים היו ימי סוף הקיץ. החום מסרב לפנות את מקומו לקרירות הסתיו, למרות שהימים כבר קצרים. בשדות עומד הריח של העשב היבש, כזה שמתפצח תחת סוליות נעלי ההליכה שלי, ובעודו נמעך, מתפזר מין אבק צימחי שכזה, שאני כל כך אוהבת להסניף.
החלטתי לצאת לטיול של בין ערביים, לבדי, קצת להחליף מצב רוח ולחלץ עצמות. השעות שאני יושבת מול המחשב גומרות לי על הגוף, והכלבה הייתה זקוקה לטיול. התחלנו ללכת הכלבה ואני בשביל העפר שיורד לכיוון הרפת, וממנו המשכתי ופניתי הלאה, אל מעבר לגדר היישוב. מתרחקת כמו היום, מהאופק הבטוח והמוכר. הנוכחות של הכלבה נסכה עליי ביטחון ונינוחות, והתחלתי לנדוד במחשבותיי.
עופר. כן, זה הוא שמו. גבוה וקצת שדוף, שזוף עד כדי כך שלא ברור בכלל מה גוון עורו אלמלא צריבת השמש.
שיער כהה, כמעט שחור. וגם עיניים כהות.
אבל הדבר שהכי הורס אותי הן עצמות הלחיים הגבוהות שלו. ממש כמו ציור של אל יווני.
מה הייתי עושה לו.....
אבל בדיוק כמו אל, הוא בלתי מושג. מסתובב לו עם מלאכית זהובת שיער וקטנה כזו. מושלמת. ואני, בדיוק ההיפך. גבוהה, מלאת גוף ועם שיער מכוסח, מן קרחת שכזו שאני עושה לבד עם המכונה.
עודי מפליגה במחשבותי, אני שומעת מן איוושה רחוקה שהולכת ומתקרבת. תוך כמה שניות אני מזהה איש רכוב על אופניים, רוכב לאיטו על השביל לקראתי, חוזר מאותו מקום אליו אני פוסעת- המעיין הנסתר.
מצחיק לקרא לו כך, ניסתר הוא בטח לא, כל העולם ואישתו פוקדים אותו בסופי שבוע ללא הפסקה, אבל היום, בסתם יום של חול רגיל בפתחו של הסתיו, יש סיכוי שהמעיין יהיה שומם. כך אני מקווה, כי פתאום בא לי לטבול במימיו, ולא הצטיידתי בבגד ים או מגבת....
הדמות על האופניים הולכת ומתקרבת, ואני מזהה לתדהמתי את עופר.
פדיחות. אני מאיצה את קצב ההליכה, מחזיקה חזק את הרצועה של הכלבה, ומקווה שאני לא מסמיקה עד לשורשי השיער.
הנה אנחנו נפגשים. שלום שלום. מה קורה? לא כלום. בדרך למעיין? כן, בשעה כזו? ועוד לבד? אתה תמהה
כן, כולה לטבילה קטנה וחזרה, הירח זורח הערב מוקדם, והוא מלא, אז מקסימום יהיה לי טיול לאור ירח - אני עונה, ומיד מתחרטת על המילים שיצאו מפי. בטח נשמעתי כמו החנונית הראשית, כזו שיודעת מתי הירח מלא ומתי הוא זורח.... פדיחות!!!
טוב, אני נפרדת ממנו לשלום וממהרת להמשיך בדרכי לפני שפני ייצבעו בצבע ארגמן בלתי נשלט.
גם עופר ממשיך לפדל במעלה השביל, ונעלם עם העיקול הראשון.
מי המעיין כבר קרים. המים שנובעים מהאדמה נקווים בתוך מעין בריכת בטון קטנה אך עמוקה שהחבר׳ה מהמושב אילתרו, ועם השנים צמחה קצת ירוקת חלקלקה על הדפנות. אני מתפשטת בזריזות ונכנסת בבת אחת למים. הבגדים מסודרים בערמה לידי, ואני מניחה את ראשי על שפת הבריכה, עוצמת עיניים. תענוג. המים הקרים מצמררים אותי, מרגישה איך גופי נדרך, הפטמות מזדקרות מעצמן, ואני נהנת ממגע הרוח על פני הרטובות.
עוד 2 טבילות מלאות עם הראש מתחת למים, ואני נותנת לעצמי לצוף על הגב, בעיניים עצומות. מרגישה איך השדיים שלי צפים גם הם, כאילו יש להם חיים משל עצמם, והפטמות חשופות לרוח הקלילה, רוח של ערב.
שקט, למעט צרצור ציקדות מסביב, אין נפש חיה, ואני חוזרת לפנטז על עופר. נזכרת בסומק שעלה בלחיי ותוהה האם הבחין.
פותחת את עיניי כי מבינה שתכף כבר יהיה חושך, וכדאי לצאת ולהתייבש, מתרוממת במהירות בכוח זרועותי מדפנות הבריכה, יושבת רגע על מדרגת הבטון הסמוכה, נותנת לרוח ליבש אותי, בליטופיה, ונהנת מהמגע המעקצץ. אח....עופר....
רשרוש נשמע לידי. אני קופצת כנשוכת נחש!
לתדהמתי אני קולטת שעופר יושב ממש בסמיכות אלי, בשקט מופתי, ומתבונן בי מחויך. טוב, השקט המופתי הופר, הצופה נחשף, ואני מופתעת וכועסת על הפולש המציצן. מיד תופסת את החולצה שלי וממהרת ללבוש אותה על הגוף הרטוב שלי. באסה.
מה לעזאזל אתה חושב שאתה עושה? שאלתי בקול, קצת חנוק.
עופר עונה לי בשיא השלווה: מתבונן באשה יפה וערומה.
כן בטח, יפה, נכון... עוברת לי המחשבה בראש, אבל מתפוגגת מיד. אני ממש רותחת.
אתה לא חושב שזו חוצפה? ועוד בהחבא? סוטה.
הסטייה היחידה שיש כאן היא שאת מתעקשת להתבייש פתאום, למרות שלפני רגע היית כל כולך שקועה בהנאה של העירום של עצמך. אז אל תיתממי. אתה עונה בלשונך המתריסה.
וחוץ מזה, חזרתי הנה כי כנראה שנפלו לי כאן המפתחות, ומזל שנזכרתי לבדוק לפני שחזרתי ליישוב.
מפתחות אלק, נשמע לי כמו תירוץ מפוקפק.
אני קולטת שהחולצה נדבקה לשדיים שלי שר טובים לגמרי, והפטמות שלי זקורות ודבוקות לחולצה. אני והמזל הדפוק שלי, הייתי חייבת ללבוש דווקא חולצה לבנה.... הכל שקוף וגלוי למרות החולצה.
טוב, שתיקה. אתה מתפנה לחיפוש המפתחות, אני מתישבת אליך בגבי. מנסה להרחיק אתה חולצה הדבוקה מגופי, להפחית את המבוכה שלי.
שקשוק הצרור נשמע. אתה מכניס את הצרור לכיס מכנסיך ועומד לידי, נטוע בקרקע.
למה אתה מחכה? אני שואלת בהתרסה.
אתה לא עונה, מתקרב אליי מחויך, ומתיישב לידי, צמוד, ואז מפטיר: אני מחכה לך, שתירצי אותי.
תרצי מה? אני שואלת, כאילו לא מבינה.
אותי. אתה עונה בשקט. הפעם תורך להרגיש מבוכה.
אני רוצה אותך, אתה מוסיף. ואני מחכה שתירצי אותי. אני רוצה לענג אותך. זה הכל.
אותי? לא מסתדר לי כאן משהו, אני חושבת על הבלונדינית הקטנה שלך, ומתבלבלת. אבל אתה כבר לא מחכה, יד אחת שלך חובקת את כתפי, וידך השניה מושיטה לי מגבת קטנה. קחי, ממני.
אני מופתעת מאיפה המגבת הגיחה, אבל עוד יותר מופתעת מהפעולות שמגיעות מיד, בנחישות ובפשטות: אתה נעמד, מולי, אוחז באחת את חולצתי הרטובה ומסיר אותה ממני, מפשק את רגלי ונעמד על בירכיך בין רגלי המפושקות, ועם המגבת מייבש בעדינות את שערי ואת פני, את כתפיי ואת שדיי. מצייר מעגלים של ניגוב סביב כל אחד מהם, כאילו אין דבר יותר טבעי מהסצנה ההזויה הזו. אני מתמסרת למגע. נותנת לך להוביל. מבפנים אני כמו לבה רותחת, נוכח הימצאותך, מבחוץ אני חצי אדישה...
אתה מניח את המגבת על האדמה, כמו שמיכה, ומכוון אותי לשכיבה על הגב. רגליי מקופלות, כפות רגלי על הקרקע, ודווקא אז אתה מפשק שוב את רגלי וראשך שוקע אל בין ירכי.
תדהמה נרשמת על פני. אתה מפריד את שפתי ביד מנוסה, ורוכן קדימה עם פניך לעבר גבעת הערווה הסבוכה שלי. לשון נשלחת קדימה ומתחיל מחול של גוף כנגד לשון. הלשון שלך נעה כמו נחש, מתפתלת ולוקקת, ואני מתחילה להניע את אגני בהתאם. תוך כדי אתה מוסיף אצבע ועוד אחת ומתחיל ללוש את הדגדגן, את שפתי הפות, ואת הלוע הניפער, מחדיר אותן פנימה, בתנועה חזקה, ומוציא. ושוב, וחוזר חלילה. אני מרגישה איך נחשול של חום מציף אותי, ופותחת את עיני כדי להאמין למחזה: הראש שלך עולה ויורד בין רגלי, אני אוחזת בשיער עורפך, ואתה שקוע כל כולך במלאכת העינוג. אני נמסה.
מנסה לעכל את אשר מתרחש, בבת אחת אתה מתרומם, נעמד מולי, ומתחיל להתפשט. אני מתרוממת קצת על מרפקי, ומתבוננת בך מהופנטת ממופע החשפנות הפרטי שאתה מעניק לי.
זה מתחיל עם שחרור הכפתור במכנס שלך, מהכפתור אתה עובר לרוכסן ופורם אותו באיטיות, כאילו להכעיס.
אני כבר רוצה לראות את הזין שלך, אבל אתה משתהה. רואה שאני דרוכה, ומחייך. חיוך ממזרי. אני מתה.
אתה מתחיל ללטף לעצמך את הזין דרך המכנס. מזיז אותו בחופשיות ממקום למקום, ואז יורד לי האסימון- אינך לובש תחתון. אתה שולף באיטיות מעצבנת את הזין אל מחוץ לרוכסן הפתוח, ואני מבלי משים שולחת את ידי לעבר הדגדגן שלי, ברגליים פשוקות מולך. אתה נוגע בך, אני נוגעת בי, בהרמוניה שקטה אך חושנית שכזו. רגע מפליא.
