אוניברסאליסט
New member
עוד נתונים על כליאה ומאסר על פי הסנגוריה הציבורית
בפוסט קודם הצגתי את אחד הדוחו"ת של הסנגוריה הציבורית בדבר החמרה בענישה ובכליאה ללא בסיס אמפירי.
כאן אציג קטע מתוך חוות דעת מאוחרת יותר משנת 2009 בדבר החמרה בענישה. ההתייחסות כאן מוסיפה עוד נתונים ועוד תכנים ותובנות על מה שנכתב בפוסט אודות הדו"ח שהצגתי בזמנו.
ההתייחסות הנוכחית היא מתוך "עמדת הסניגוריה הציבורית בנוגע להצעת חוק העונשין (תיקון-הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה) התשס"ו-2006" חוות דעת שנשלחה למי שהיה בזמנו יו"ר ועדת חוק חוקה ומשפט של הכנסת- ח"כ לשעבר דוד רותם ז"ל.
חוות הדעת
http://www.justice.gov.il/Units/SanegoriaZiborit/HavatDaat/havnaia171209.pdf
עיקר חוות הדעת עוסקת בהבניית שיקול הדעת השיפוטי וקביעת עונשי מוצא ואני לא אעסוק בסוגיה זו כאן. אני אתמקד רק באותו קטע בחוות הדעת המתייחס להחמרה בענישה ובכליאה בארה"ב ובישראל.
מגמות החמרה בארה"ב
החל מאמצע שנות השבעים חלה בארה"ב במשך שניים וחצי עשורים, עלייה אינפלציונית חדה וחסרת תקדים בהיקף המאסרים. שיעור האסירים עלה במאות אחוזים. עם זאת לאור עלייה רבתי זו נמתחה ביקורת נוקבת על כך והביקורת השפיעה ובשנים האחרונות חלה התמתנות בקצב העלייה.
שיעור הכליאה בארה"ב הוא חסר תקדים במונחים עולמיים. 760 אסירים לכל 100,000 נפש נכון למועד כתיבת חוות הדעת. נתונים מצביעים על כך שהעלייה המתמדת בשיעור המאסר בשנות התשעים לא הייתה קשורה לרמות הפשיעה וכי רמות הפשיעה ירדו בהתמדה.
64% מהכלואים בארה"ב שייכים למיעוטים אתניים. השיעור הגבוה ביותר הוא האוכלוסיה האפרו אמריקאית. 44% מהכלואים הם שחורי עור. באוכלוסיה כולה יש רק 12% שחורי עור. ב- 2008 כ- 3.2% מהאוכלוסיה האפרו אמריקאית ריצתה עונש מאסר. כלומר 3161 על כל מאה אלף. 1.2% מההיספנים היו במאסר ואילו 0.49% מהלבנים היו במאסר.
כאמור, העלייה האינפלציונית בשיעורי הכליאה בארה"ב גררה ביקורת ציבורית. לכליאה רבתי זו יש משמעות תקציבית. המשמעות היא שתקציבי ענק עוברים לתקצוב כליאה על חשבון חינוך, בריאות, השכלה גבוהה ועוד אינטרסים חברתיים.
תקציבי הענק האלה היו לצורך הקמת בתי כלא חדשים, להחזקת אסירים בבתי כלא קיימים. עלות החזקת אסיר בכלא משתנה לפי המדינה הספציפית בארה"ב, לפי גיל האסיר, סוג בית הכלא אבל ניתן לומר שהעלות נעה בין 22,000 דולר בממוצע לשנה לגבי אוכלוסיה צעירה לבין 65,000 דולר לאוכלוסיה מעל גיל 60. תקופות מאסר ארוכות מחייבות להתמודד עם הזדקנות אסירים, מחלות אסירים ולכל אלה יש משמעות במונחי הוצאות.
בשנות השמונים גדל תקציב בתי הכלא ב- 95% כאשר תקציב ההשכלה הגבוהה קוצץ ב- 6%. חלק מהמדינות, גם אלה שנחשבות ליברליות יחסית כמו קליפורניה ומרילנד משקיעות בשנים האחרונות כסף רב יותר בבתי כלא מאשר בהשכלה גבוהה. אין זה פלא כי בשנים האחרונות מתחילים להישמע בארה"ב ניצני חקיקה ופסיקה לעצירת התהליך הזה ע"י ביטול עונשי מאסר חובה והחזרת שיקול הדעת לבית המשפט.
מגמות החמרה בישראל
בישראל מספר האסירים גדל בעשור האחרון באופן משמעותי. ב- 1996 מספר הכלואים היה 9094 וב- 2006 הוא היה 16,157. גם אם נפחית את האסירים הביטחוניים ונתמקד רק באסירים פליליים יש גידול של 44% במשך עשור מ- 7295 ל- 10,491. מספר האסירים ב- 2009 הוא 22,725 מתוכם 14,595 אסירים פליליים.
יש קושי לנתח את נתוני שירות בתי הסוהר ב- 2009 היות ובשנה זו הועברה האחריות על מתקני המעצר מהמשטרה לשב"ס.
לפי נתוני המועצה לשלום הילד יש עלייה של 130% במספר הקטינים הכלואים בין 2000-2004 ועלייה בשנים האלה במספר הילדים שלפחות אחד מהוריהם במאסר בשיעור של כ- 70%.
הטענה כי הענישה בישראל קלה ורחומה מתגלית כמיתוס מטעה. בשנים 2008-2009 שיעורי המאסר בישראל יחסית לגודל האוכלוסיה הם מהגבוהים בעולם המערבי.
אבל אולי הסיבה לעלייה במספר האסירים היא בשל העלייה בפשיעה והאלימות?
בעניין זה קשה להשיג נתונים עדכניים. אבל ב- 2002 היה סקר נפגעי עבירה שהשתמש במתודולוגיה של השוואה בין מדינות ובו נמצא כי שיעור ההיפגעות מעבירות אלימות יחסית לגודל האוכלוסיה הוא נמוך בישראל יחסית לשאר מדינות המערב ונמוך בשיעור ניכר מאוסטרליה, קנדה, צרפת, שבדיה ומדינות נוספות. מאז 2002 לא נערך סקר נוסף אבל לפי נתוני משטרת ישראל קיימת ירידה או יציבות במספר התיקים שנפתחים במשטרה במגוון עבירות. נכון שהסטטיסטיקה המשטרתית לא כוללת עבירות בלתי מדווחות, אבל לגבי עבירת רצח מטבע הדברים אין בעיה של תת דיווח וגם ברצח אין עלייה בדיווח. בנוסף, במחקר מקיף ראשון מסוגו בישראל שבחן את מגמת האלימות בישראל במשך שלושה עשורים המחקר של רטנר ופישמן, נמצא כי החברה בישראל פחות אלימה ממה שמקובל לחשוב ובעבירות מסוימות מצבה טוב מאשר מדינות אחרות במערב.
[המחקר הזה מצוי ב- א' רטנר, ג' פישמן, אלימות בישראל-מחקר אורך 1980-2006]
השפעות מזיקות של המאסר
מחקרים מראים כי לכליאה אין השפעה על הרתעה אישית או כללית.
מחקרים מראים כי לכליאה השפעות שליליות ומשחיתות. ניתן למנות "מכאובי מאסר" מעבר לשלילת החירות: פגיעה בפרטיות, שלילת סטטוס, פגיעה באוטונומיה, פגיעה ביכולת לקיים יחסים נורמאלים עם הזולת, השפעות מיניות, פגיעה בביטחון האישי ובהרגשת הביטחון. הספרות המקצועית טוענת לתהליכים של Prisonization ו- Institutionalization כלומר תהליך של אימוץ והפנמה של דפוסי עבריינות שקיימים בבית הסוהר. הספרות מתעדת פגיעה פסיכולוגית כולל פוסט טראומה כתוצאה מהמאסר. כמו כן תיוג חברתי הפוגע ביכולת השיקום וההשתלבות בחברה לאחר המאסר, אובדן פרנסה ופגיעה כלכלית במשפחת האסיר.
יש תיעוד על פגיעות בילדי האסירים. ילדי האסירים מכונים בספרות "הקורבן הנעלם" או "הקורבן הנשכח". חלק מבעיות ילדי האסירים אופייניות למשפחות חד הוריות בכלל וחלק ייחודיות למצבם המיוחד. כליאת האב משפיעה על עיצוב אישיות הילד וגורמת לו קשיים כלכליים, רגשות בושה וניכור, סטיגמה קשה, נסיגה בהתפתחות [למשל הרטבת לילה], הערכה עצמית נמוכה, דיכאון, הפרעות נפשיות, קשיים בהתמודדות בבית הספר, חסך בתשומת לב האם בשל היותה מתמודדת עם מאסר בן זוגה. נטען כי ילדי אסירים נמצאים בסיכון בגיל ההתבגרות שלהם להידרדר להתנהגות עבריינית ולהתמכר לסמים ואלכוהול.
גם לאחר שחרור האב ממשיכים קשיי הסתגלות למצב החדש בקרב ילדיו.
תופעה קשה נוספת היא שיעורי המועדות הגבוהים של אסירים. עצם המאסר מגדיל את ההסתברות למאסר נוסף ולמעצרים. אמנם שיעורי המועדות משתנים מעבירה לעבירה ובהתאם לזמן שחלף מאז השחרור, אבל שיעורם הגבוה מעורר שאלה לגבי התבונה שבמאסרים.
בארה"ב מבין האסירים שהשתחררו ב- 1994 , שיעורי המועדות ב- 3 שנים לאחר השחרור היו 67% מעצרים חוזרים ו- 50% מאסרים חוזרים.
בישראל למעלה מ- 60% מהאסירים, מרצים מאסר שני ומעלה. במחקר על עברייני סמים נמצא שבין 68% ל- 79% נעצרו שוב במשך 4 שנים לאחר השחרור מהכלא ובין 41% ל- 50% ריצו מאסר נוסף בתוך 4 שנים לאחר השחרור.
בפוסט קודם הצגתי את אחד הדוחו"ת של הסנגוריה הציבורית בדבר החמרה בענישה ובכליאה ללא בסיס אמפירי.
כאן אציג קטע מתוך חוות דעת מאוחרת יותר משנת 2009 בדבר החמרה בענישה. ההתייחסות כאן מוסיפה עוד נתונים ועוד תכנים ותובנות על מה שנכתב בפוסט אודות הדו"ח שהצגתי בזמנו.
ההתייחסות הנוכחית היא מתוך "עמדת הסניגוריה הציבורית בנוגע להצעת חוק העונשין (תיקון-הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה) התשס"ו-2006" חוות דעת שנשלחה למי שהיה בזמנו יו"ר ועדת חוק חוקה ומשפט של הכנסת- ח"כ לשעבר דוד רותם ז"ל.
חוות הדעת
http://www.justice.gov.il/Units/SanegoriaZiborit/HavatDaat/havnaia171209.pdf
עיקר חוות הדעת עוסקת בהבניית שיקול הדעת השיפוטי וקביעת עונשי מוצא ואני לא אעסוק בסוגיה זו כאן. אני אתמקד רק באותו קטע בחוות הדעת המתייחס להחמרה בענישה ובכליאה בארה"ב ובישראל.
מגמות החמרה בארה"ב
החל מאמצע שנות השבעים חלה בארה"ב במשך שניים וחצי עשורים, עלייה אינפלציונית חדה וחסרת תקדים בהיקף המאסרים. שיעור האסירים עלה במאות אחוזים. עם זאת לאור עלייה רבתי זו נמתחה ביקורת נוקבת על כך והביקורת השפיעה ובשנים האחרונות חלה התמתנות בקצב העלייה.
שיעור הכליאה בארה"ב הוא חסר תקדים במונחים עולמיים. 760 אסירים לכל 100,000 נפש נכון למועד כתיבת חוות הדעת. נתונים מצביעים על כך שהעלייה המתמדת בשיעור המאסר בשנות התשעים לא הייתה קשורה לרמות הפשיעה וכי רמות הפשיעה ירדו בהתמדה.
64% מהכלואים בארה"ב שייכים למיעוטים אתניים. השיעור הגבוה ביותר הוא האוכלוסיה האפרו אמריקאית. 44% מהכלואים הם שחורי עור. באוכלוסיה כולה יש רק 12% שחורי עור. ב- 2008 כ- 3.2% מהאוכלוסיה האפרו אמריקאית ריצתה עונש מאסר. כלומר 3161 על כל מאה אלף. 1.2% מההיספנים היו במאסר ואילו 0.49% מהלבנים היו במאסר.
כאמור, העלייה האינפלציונית בשיעורי הכליאה בארה"ב גררה ביקורת ציבורית. לכליאה רבתי זו יש משמעות תקציבית. המשמעות היא שתקציבי ענק עוברים לתקצוב כליאה על חשבון חינוך, בריאות, השכלה גבוהה ועוד אינטרסים חברתיים.
תקציבי הענק האלה היו לצורך הקמת בתי כלא חדשים, להחזקת אסירים בבתי כלא קיימים. עלות החזקת אסיר בכלא משתנה לפי המדינה הספציפית בארה"ב, לפי גיל האסיר, סוג בית הכלא אבל ניתן לומר שהעלות נעה בין 22,000 דולר בממוצע לשנה לגבי אוכלוסיה צעירה לבין 65,000 דולר לאוכלוסיה מעל גיל 60. תקופות מאסר ארוכות מחייבות להתמודד עם הזדקנות אסירים, מחלות אסירים ולכל אלה יש משמעות במונחי הוצאות.
בשנות השמונים גדל תקציב בתי הכלא ב- 95% כאשר תקציב ההשכלה הגבוהה קוצץ ב- 6%. חלק מהמדינות, גם אלה שנחשבות ליברליות יחסית כמו קליפורניה ומרילנד משקיעות בשנים האחרונות כסף רב יותר בבתי כלא מאשר בהשכלה גבוהה. אין זה פלא כי בשנים האחרונות מתחילים להישמע בארה"ב ניצני חקיקה ופסיקה לעצירת התהליך הזה ע"י ביטול עונשי מאסר חובה והחזרת שיקול הדעת לבית המשפט.
מגמות החמרה בישראל
בישראל מספר האסירים גדל בעשור האחרון באופן משמעותי. ב- 1996 מספר הכלואים היה 9094 וב- 2006 הוא היה 16,157. גם אם נפחית את האסירים הביטחוניים ונתמקד רק באסירים פליליים יש גידול של 44% במשך עשור מ- 7295 ל- 10,491. מספר האסירים ב- 2009 הוא 22,725 מתוכם 14,595 אסירים פליליים.
יש קושי לנתח את נתוני שירות בתי הסוהר ב- 2009 היות ובשנה זו הועברה האחריות על מתקני המעצר מהמשטרה לשב"ס.
לפי נתוני המועצה לשלום הילד יש עלייה של 130% במספר הקטינים הכלואים בין 2000-2004 ועלייה בשנים האלה במספר הילדים שלפחות אחד מהוריהם במאסר בשיעור של כ- 70%.
הטענה כי הענישה בישראל קלה ורחומה מתגלית כמיתוס מטעה. בשנים 2008-2009 שיעורי המאסר בישראל יחסית לגודל האוכלוסיה הם מהגבוהים בעולם המערבי.
אבל אולי הסיבה לעלייה במספר האסירים היא בשל העלייה בפשיעה והאלימות?
בעניין זה קשה להשיג נתונים עדכניים. אבל ב- 2002 היה סקר נפגעי עבירה שהשתמש במתודולוגיה של השוואה בין מדינות ובו נמצא כי שיעור ההיפגעות מעבירות אלימות יחסית לגודל האוכלוסיה הוא נמוך בישראל יחסית לשאר מדינות המערב ונמוך בשיעור ניכר מאוסטרליה, קנדה, צרפת, שבדיה ומדינות נוספות. מאז 2002 לא נערך סקר נוסף אבל לפי נתוני משטרת ישראל קיימת ירידה או יציבות במספר התיקים שנפתחים במשטרה במגוון עבירות. נכון שהסטטיסטיקה המשטרתית לא כוללת עבירות בלתי מדווחות, אבל לגבי עבירת רצח מטבע הדברים אין בעיה של תת דיווח וגם ברצח אין עלייה בדיווח. בנוסף, במחקר מקיף ראשון מסוגו בישראל שבחן את מגמת האלימות בישראל במשך שלושה עשורים המחקר של רטנר ופישמן, נמצא כי החברה בישראל פחות אלימה ממה שמקובל לחשוב ובעבירות מסוימות מצבה טוב מאשר מדינות אחרות במערב.
[המחקר הזה מצוי ב- א' רטנר, ג' פישמן, אלימות בישראל-מחקר אורך 1980-2006]
השפעות מזיקות של המאסר
מחקרים מראים כי לכליאה אין השפעה על הרתעה אישית או כללית.
מחקרים מראים כי לכליאה השפעות שליליות ומשחיתות. ניתן למנות "מכאובי מאסר" מעבר לשלילת החירות: פגיעה בפרטיות, שלילת סטטוס, פגיעה באוטונומיה, פגיעה ביכולת לקיים יחסים נורמאלים עם הזולת, השפעות מיניות, פגיעה בביטחון האישי ובהרגשת הביטחון. הספרות המקצועית טוענת לתהליכים של Prisonization ו- Institutionalization כלומר תהליך של אימוץ והפנמה של דפוסי עבריינות שקיימים בבית הסוהר. הספרות מתעדת פגיעה פסיכולוגית כולל פוסט טראומה כתוצאה מהמאסר. כמו כן תיוג חברתי הפוגע ביכולת השיקום וההשתלבות בחברה לאחר המאסר, אובדן פרנסה ופגיעה כלכלית במשפחת האסיר.
יש תיעוד על פגיעות בילדי האסירים. ילדי האסירים מכונים בספרות "הקורבן הנעלם" או "הקורבן הנשכח". חלק מבעיות ילדי האסירים אופייניות למשפחות חד הוריות בכלל וחלק ייחודיות למצבם המיוחד. כליאת האב משפיעה על עיצוב אישיות הילד וגורמת לו קשיים כלכליים, רגשות בושה וניכור, סטיגמה קשה, נסיגה בהתפתחות [למשל הרטבת לילה], הערכה עצמית נמוכה, דיכאון, הפרעות נפשיות, קשיים בהתמודדות בבית הספר, חסך בתשומת לב האם בשל היותה מתמודדת עם מאסר בן זוגה. נטען כי ילדי אסירים נמצאים בסיכון בגיל ההתבגרות שלהם להידרדר להתנהגות עבריינית ולהתמכר לסמים ואלכוהול.
גם לאחר שחרור האב ממשיכים קשיי הסתגלות למצב החדש בקרב ילדיו.
תופעה קשה נוספת היא שיעורי המועדות הגבוהים של אסירים. עצם המאסר מגדיל את ההסתברות למאסר נוסף ולמעצרים. אמנם שיעורי המועדות משתנים מעבירה לעבירה ובהתאם לזמן שחלף מאז השחרור, אבל שיעורם הגבוה מעורר שאלה לגבי התבונה שבמאסרים.
בארה"ב מבין האסירים שהשתחררו ב- 1994 , שיעורי המועדות ב- 3 שנים לאחר השחרור היו 67% מעצרים חוזרים ו- 50% מאסרים חוזרים.
בישראל למעלה מ- 60% מהאסירים, מרצים מאסר שני ומעלה. במחקר על עברייני סמים נמצא שבין 68% ל- 79% נעצרו שוב במשך 4 שנים לאחר השחרור מהכלא ובין 41% ל- 50% ריצו מאסר נוסף בתוך 4 שנים לאחר השחרור.