קיום ומשמעות
New member
עוד ניסיון להסביר
אני עובר על הרבה הודעות.......משלים...מנסה לדוג עצה.....להתעניין אולי יש תרופה חדשה שמבשרת......נתקלתי במשהו, לא רשמתי וממשיך לחפש. אני רואה שהרבה כותבים על קומפולסיות ועל טכניקות להפטר מהן,על אסטרטגיות של הפוך על הפוך ואני אומר לעצמי למה לך אין איזו קומפולסיה, שתפעיל כנגדה איזה טכניקה התנהגותית. כמו בימים שאמרתי אינשללה פסיכוזה. עדיף מכל העינוי הזה. אבל רק מחשבות על גבי מחשבות , על גבי מחשבות והכי פרדוקס שאובססיה בחשיבה היא לאובססיה. כמה אני מרוכז? כמה אני מצליח לא לחשוב על זה? כמה בעצם אני מצליח לקלוט ולהרגיש יחד עם מה שאני חושב? לקבל את זה ואז זה יעלם ואז לבדוק זה נעלם או לא נעלם. אין מחשבות על לכלוך, זוהמה, התפרצויות, אובדן שליטה, עשיית מעשים רעים, רצח, מספרים ושאר סיפטומים מחשבתיים נפוצים. שום כלום מאלה. רק אובססיה לאובססיה. לפעמים אני מנסה לבדוק להכניס מחשבות זרות, להחיף, לשנות , לגוון. אני קורא לזה מחשבות קונטרה. למשל לנסות לעשות הליכה ואז לחשוב שאני נופל. לנסות לקרוא ספר ואז לחשוב שאני לא מרוכז וכך אני פשוט קוצר כל הזדמנות לצאת לרגע כאן מהמצב הזה. והרי אני יודע ומודע שאני בזה משאבי הקוגנטיביים אינם פנויים לדברים אחרים. זה אני, זאת האובססיה שלי, נעים מאד. כן כן, אובססיה יקרה אני מכיר אותך. את מלווה את חיי מזה כמה שנים. איפה התחלנו בשנת 92 כשאשפזתי את עצמי. הם לא קראו לך בשם. אמרו הפרעה נוירוטית. שלל של סיפטומים. לא אחד. נדמה לי שאני רוצה שנפרד. כן, אני יודע שקשה לך. את יודעת גם אני לא אוהב פרידות. בהחלט, הן מדכאות. אבל זה חלק מגדילה. העיקשות לא עוזרת לשנינו.מה את אומרת? עכשיו את שותקת, רועמת בדרכך. והזמן זז, ממלא את שליחותו בנאמנה. לא נם על משמרתו. מה אכפת לו שאני כאן מאחור, בתוך החפצים שלי, חוסר הסדר. אחרי שנים מטפל קוגנטיבי מקבל אותי כסובל מההפרעה ולאחר שנה וחצי או שנתיים של טיפול חותם אותו בכך שאינני סובל ממהפרעה. זה כל כך משבר קיומי אצלך, הוא אומר. הנסיבות שגדלת בהן, הסביבה הלא תומכת, מרחבי הפתולגיה האינסופיים שחווית סביבך. אובססיה לחיים ולמשמעות. בוא נעשה סדר: מתחיל בחצי אנפרניל 75 מ"ג שעוזר. חודשיים ותיק תק על הרגליים. אחרי שנה אותו סיפור. ואז בצבא הקערה מתהפכת. ניסנו אנפרניל שניים ליום. פרוזק אחד. סרוקסט אחד וחצי. ואז לחודשיים שלושה. אפיקסור, אפיקסור ורמירון. חוזרים אל החברה אנה (אנפרניל) הישנה והטובה. מינון של אחד וחצי. לא דוקטור איני מוכן לשלושה. כן ננסה תוספת רספרידל. לא ממשל לא עובד. ארוך.................. עדיין המחשבה חותכת כל כדור, מטפסת על כל הר, חוצה נהרות ימים אגמים. לא חשופה לטרור, מפחדים ממנה (כמה אני כמה למות בפיגוע). היא לא פגיעה. יה זונה, כלבה, מאיפה פתחת את כשרון ההשרדות הזה. ועכשיו מה נותר לי? אם את כל כך רוצה אקח אותך עימי לקבר, אהובתי. נופל אפיים מתערסל מטה מטה נסיונותי השרדותי מצחחקים, קיום.
אני עובר על הרבה הודעות.......משלים...מנסה לדוג עצה.....להתעניין אולי יש תרופה חדשה שמבשרת......נתקלתי במשהו, לא רשמתי וממשיך לחפש. אני רואה שהרבה כותבים על קומפולסיות ועל טכניקות להפטר מהן,על אסטרטגיות של הפוך על הפוך ואני אומר לעצמי למה לך אין איזו קומפולסיה, שתפעיל כנגדה איזה טכניקה התנהגותית. כמו בימים שאמרתי אינשללה פסיכוזה. עדיף מכל העינוי הזה. אבל רק מחשבות על גבי מחשבות , על גבי מחשבות והכי פרדוקס שאובססיה בחשיבה היא לאובססיה. כמה אני מרוכז? כמה אני מצליח לא לחשוב על זה? כמה בעצם אני מצליח לקלוט ולהרגיש יחד עם מה שאני חושב? לקבל את זה ואז זה יעלם ואז לבדוק זה נעלם או לא נעלם. אין מחשבות על לכלוך, זוהמה, התפרצויות, אובדן שליטה, עשיית מעשים רעים, רצח, מספרים ושאר סיפטומים מחשבתיים נפוצים. שום כלום מאלה. רק אובססיה לאובססיה. לפעמים אני מנסה לבדוק להכניס מחשבות זרות, להחיף, לשנות , לגוון. אני קורא לזה מחשבות קונטרה. למשל לנסות לעשות הליכה ואז לחשוב שאני נופל. לנסות לקרוא ספר ואז לחשוב שאני לא מרוכז וכך אני פשוט קוצר כל הזדמנות לצאת לרגע כאן מהמצב הזה. והרי אני יודע ומודע שאני בזה משאבי הקוגנטיביים אינם פנויים לדברים אחרים. זה אני, זאת האובססיה שלי, נעים מאד. כן כן, אובססיה יקרה אני מכיר אותך. את מלווה את חיי מזה כמה שנים. איפה התחלנו בשנת 92 כשאשפזתי את עצמי. הם לא קראו לך בשם. אמרו הפרעה נוירוטית. שלל של סיפטומים. לא אחד. נדמה לי שאני רוצה שנפרד. כן, אני יודע שקשה לך. את יודעת גם אני לא אוהב פרידות. בהחלט, הן מדכאות. אבל זה חלק מגדילה. העיקשות לא עוזרת לשנינו.מה את אומרת? עכשיו את שותקת, רועמת בדרכך. והזמן זז, ממלא את שליחותו בנאמנה. לא נם על משמרתו. מה אכפת לו שאני כאן מאחור, בתוך החפצים שלי, חוסר הסדר. אחרי שנים מטפל קוגנטיבי מקבל אותי כסובל מההפרעה ולאחר שנה וחצי או שנתיים של טיפול חותם אותו בכך שאינני סובל ממהפרעה. זה כל כך משבר קיומי אצלך, הוא אומר. הנסיבות שגדלת בהן, הסביבה הלא תומכת, מרחבי הפתולגיה האינסופיים שחווית סביבך. אובססיה לחיים ולמשמעות. בוא נעשה סדר: מתחיל בחצי אנפרניל 75 מ"ג שעוזר. חודשיים ותיק תק על הרגליים. אחרי שנה אותו סיפור. ואז בצבא הקערה מתהפכת. ניסנו אנפרניל שניים ליום. פרוזק אחד. סרוקסט אחד וחצי. ואז לחודשיים שלושה. אפיקסור, אפיקסור ורמירון. חוזרים אל החברה אנה (אנפרניל) הישנה והטובה. מינון של אחד וחצי. לא דוקטור איני מוכן לשלושה. כן ננסה תוספת רספרידל. לא ממשל לא עובד. ארוך.................. עדיין המחשבה חותכת כל כדור, מטפסת על כל הר, חוצה נהרות ימים אגמים. לא חשופה לטרור, מפחדים ממנה (כמה אני כמה למות בפיגוע). היא לא פגיעה. יה זונה, כלבה, מאיפה פתחת את כשרון ההשרדות הזה. ועכשיו מה נותר לי? אם את כל כך רוצה אקח אותך עימי לקבר, אהובתי. נופל אפיים מתערסל מטה מטה נסיונותי השרדותי מצחחקים, קיום.