עוד משהו

[עורב מזדמן]

עוד משהו

"- דבר-מה מיוחד טובע באוויר זה. משל כאילו נצטמצמו לפתע כל העניינים המרובים והשונים שבעולם ונתמעטו לעניין אחד יסודי ופשוט, לעניין מוגבל, בהמי, מחובר לקרקע... זה מעלה על דעתי בית-מרזח נידח שבכפר הרים אחד. .... - יושב אתה בבית-מרזח כזה ביום או בערב. ביחוד בערב. נמצאים בו רק אורחים מיספר. מהם משחקים בקלפים ממוסמסמים וממורטטים ומהם דוגרים על כוסותיהם מתוך חיטוט חשאי. לפי שההרריים כבדי-רוח הם וכבדי תנועה, כאילו היו עמוסים תמיד הר גבוה כזה... הם מרבים בשתיקה, ואתה יושב כך ומסתכל בהם ומתחוור לך בבת-אחת, שכל העולם הגדול על ענייניו המסובכים נמס לך בין האצבעות... נעלם לגמרי, שוב איננו במציאות כל עיקר... ולא נשתייר אלא בית-מרזח קטן זה עם קומץ האנשים שבו וענקי ההרים מסביב... זוהי הרגשה גרנדיוזית, אני אומרת לך. ואין אתה מיצר כלל אותה שעה על אובדן העולם, למרות הפחד הגדול שתקפך עם הרגשת היתמות הגמורה... אדרבה, אותו פחד עצמו הוא הוא שמוסיף לך משנה אומץ, כי מעתה אין לך אלא אותך בלבד... ... ואף-על-פי-כן - אמרה - כשאתה מצוי שוב בעיר, בין האוכלוסין המרובים, אינך רוצה לוותר כחוט השערה. והכל שוב בעיניך טבעי ומובן מאליו..." דוד פוגל - "חיי נישואים"

 

[עורב מזדמן]

עוד מאותו מקום

"... זעו בו לפתע רקגי-חמלה אל אדם זה, שחייו נדמו בעיניו משום-מה ריקניים, מיותמים, משוללים כל עניין. נולד בו צורך רגעי להדביק את חברו ולומר לו איזו מלה טובה, מנחמת, ללוותו עלד לביתו, משום שהרי אי אפשר לעזבו כך לנפשו... ... - עלובים הם האנשים מאוד, לאמיתו של דבר. רואה אתה אדם, שהוא בריא לכאורה, וצעיר, ואפילו עליז - הכל על הצד היותר טוב. והנה מפתיעים אותך פעם מבט אחד, תנועה אחת, שלא מדעת הבעלים, והם מתַנים לך על פצעיו הסמויים יותר מוידויים ארוכים. חסרה חמלה בעולם. לא זו הגסה, הטרחנית, עי אם הצנועה, האילמת, זו שמפכה ישר מנפש לנפש, ללא דיבור-פה ואף בלי תנועה, ושבה בלבד ניחומים ועידוד... אולי יגאֵל העולם בחמלה זו..."

 

[עפרונית מהודרת]

רקגי-חמלה ../images/Emo35.gif